עדי בעולם

יש פרוייקט, איך אני אשב בשקט. ותודה לה, שהפנתה אליי.

ארבעה דברים שלא ידעתם עליי:

1. אני לובשת רק אדום, ירוק, חום ושחור/לבן. מתוך שיקולי התאמת צבעים (לעורי).

2. שתי סיבות יגרמו לי לאכול אורז לבן: סושי, וריזוטו, אבל משובח.

3. כבר שבועיים יש לי כוויה ברגל. אסור להניח את הרגל על מגהץ חם, מתברר.

4. קיבלתי השבוע חבילה מהקוראת שירה, ובה סיכומים מהקורס ספרות ילדים באוניברסיטת ת"א. כולל שיעורים שלמים על רואלד דאל ואריך קסטנר! הלוואי שהייתי עושה את הקורס הזה בעצמי.

 .

ארבעה מקומות שבהם גרתי:

1. נס ציונה.

2. תל אביב.

3. גטבורג, שבדיה.

4. שטוקהולם, שבדיה.

ארבע סדרות שאני אוהבת:

1. באפי.

2. ניפ/טאק.

3. סקס והעיר.

4. עקרות בית

(מה זה אגב ההאוס הזה שכולם כותבים אצלם?)

ארבעה מקומות שהייתי בהם בחופשה:

1. טוקיו (עכשיו! עכשיו אני נוסעת שוב!).

2. ניו יורק (עכשיו! עכשיו אני נוסעת שוב!).

3. הפיורדים בנורבגיה (עכשיו! עכשיו אני נוסעת שוב!).

4. בודפשט (אין סיכוי שתמצאו אותי שם שוב).

ארבעה אתרים בהם אני מבקרת כל יום:

1. ישרא. כאילו דה.

2. ג'ימייל.

3. וואינט.

4. אתר כותרות העיתונים. (ותודה לאסף שגילה לי אותו, לפני כמעט ארבע שנים).

ארבעה דברים שאני אוהבת לאכול:

1. סלט.

2. שוקולד.

3. בורקס.

4. חצילים. כמעט בכל צורה. ומלפפונים חמוצים בייתיים.

ארבעה מקומות שהייתי רוצה להיות בהם עכשיו:

1. ניו יורק.

2. ניו יורק.

3. ניו יורק.

4. תל אביב (בתנאי שיש מזגן).

ארבעה בלוגרים שמוזמנים לכתוב גם:

1. עיזה.

2. יגאל.

3. פורד.

4. עוז.

מוסיפה בעריכה, כי התברר ששכחתי שאלה ממש טובה:

ארבעה סרטים שהיית רואה שוב ושוב:

1. צלילי המוסיקה.

2. 12 קופים.

3. דלתות מסתובבות (הסרט האולטימטיבי לנחם חברה שבדיוק נפרדה ממישהו).

4. הנסיכה הקסומה.

בשבוע האחרון קראתי שני ספרים. זו הבעיה עם ספרים טובים באמת, שהם כל כך מרתקים שמעדיפים להמשיך לקרוא, גם על חשבון שעות השינה היקרות שלי. ואז הספר נגמר תוך שלושה ימים, ונותרים עם תחושה של עוד. אלה היו שני הספרים הכי מרתקים שקראתי בתקופה האחרונה: "יונה ונער", של מאיר שלו, ו"לוויתן", של בוריס אקונין.

והיום אדבר על "יונה ונער". מאיר שלו הוא הסופר הישראלי שאני הכי אוהבת. יותר מעמוס עוז, יותר מדויד גרוסמן, יותר מכולם. אני אוהבת את הכתיבה שלו, אני אוהבת את העברית שלו, אני אוהבת את הסיפורים שלו, אני אוהבת אפילו את הדעות שלו, כמו שהוא מביע אותן בטור השבועי שלו בידיעות. כך כששמעתי שכתב ספר חדש, היה לי ברור מה אני קונה בביקור הבא בישראל.

אם הייתי צריכה לבחור מהו הספר שאני הכי אוהבת של מאיר שלו, הייתי עונה "רומן רוסי". בגלל שהוא מדבר על העמק לפני קום ישראל, וסיפורי המשפחה שלי הם בדיוק זה: העמק, החלוצים, הקוממיות. בגלל שהוא מרתק, בגלל שהוא בונה דמויות מקסים וכותב סיפור בין דורי שמעניין בכל גירסותיו. (כבר שמעתי אגב את הטענה שזה חיקוי ל"מאה שנים של בדידות". אה, וורנג! קראתי גם את ספרו של מארקס, ואכן, ספר טוב, אבל מה הקשר בינם?).

כשיצא "פונטנלה" נפלתי גם בשביו. אם להיות אובייקטיבית - אני חושבת שפונטנלה יותר מבריק. הביטויים שהוא ממציא למשפחה: "הלך הפירה אבל הצלנו את השמשה", "אף אחד לא שם לב שאני לא אוכלת", להבא אבקש לימון". מקסים, אין מה לומר. אבל הבכורה בלבי תישאר תמיד ל"רומן רוסי".

ואז בא "יונה ונער". מאוד מאיר שלו-י. כל המאפיינים: סיפור של שני דורות, ביטויים מיוחדים למשפחה, הרבה ארץ ישראל, הרבה טבע, הרבה הרחבה בנושא אחד. אם ברומן רוסי זה היה חקלאות, כאן זה יונאות, שליחת יונות דואר. רגע של וידוי: אני הרי חננה, וחננות תמיד תוהים לעצמם כל מיני דברים שאנשים לא חננות לא חושבים עליהם. אז בין היתר תהיתי לעצמי איך זה עובד, יוני דואר. אז בספר מקבלים תשובה מפורטת.

והסיפור. זה הרי מה שהכי חשוב בספר. עם כל הכבוד להברקות והצחקות, אנחנו פה בשביל הסיפור. ובכן, אני לא אוהבת להסתכן בספוילרים, אז בקווים ממש כללים: יאיר מנדלסון הוא כמו רוב גיבוריו של שלו, גבר באמצע חייו התוהה על דרכו עד כה. בדרך אנחנו רואים מעיניו את חייו ואת חייהם של הוריו, ומקבלים סיפור מאוד מרתק.

אולי אני אוהבת את מאיר שלו כי עושה רושם שאנחנו אוהבים את אותם דברים. ב"כימים אחדים" מתאר שלו את געגועיו למלפפונים החמוצים של פעם, כמו שאני מתגעגעת למלפפונים של סבתא שלי. וגם בספר הזה הוא לא שוכח את מלפפוניו: "המלפפונים שלה היו כה טעימים, שבביקורים הבאים התחילו בלוטות הרוק שלי פועלות כבר ליד תחנת הרכבת, במרחק שלושה קילומטרים מהצנצנת שבבית פריד, ממש כשם שהן פועלות עכשיו, במרחק ארבעים שנה" (עמ' 62). מצחיק, כי בלוטות הרוק שלי התחילו להיזכר במלפפונים בשנייה שסיימנו את ואדי ערה ונכנסנו לעמק, ממש כשם שהן פועלות עכשיו, במרחק יבשת וים מהמרפסת של סבא וסבתא.

או הביטויים של הדמויות. בכל ספר של שלו יש לפחות דמות אחת שהעברית שלה ייחודית. כאן יש לנו את משולם פריד, קבלן עשיר עם עברית עילגת ומבריקה בו בעת. הנה, ככה מגיב משולם כשהוא שומע שמה שכמעט הרג את בנו היה תרופה לא נכונה שרשמה לו הרופאה: "הוא חי, אבל איך שהוא נראה", רטן משולם, "הייתי צריך להקדים מכה לרופאה הזאת" (עמ' 64).

או העברית של שלו. הוא פשוט כותב יפה. גם בעברית מלאה, לא השטחית של היום, וגם במשפטים שהם כמו שירה במשמעותם. "היא הסבה אליי את פניה הבהירות והיפות. פני מלכה, חשבתי, פני שנהב, משובצות ספיר, מוכתרות פז וקלל. חשתי את עלבונו וכאבו של הראי. עד לרגע זה הכיל את מלוא יופיה, ועתה התרוקן באחת". (עמ' 114). ואם זה לא סופר שרואה את העולם בצורה אחרת, מה כן.

אני מודה. אני לא חושבת ש"יונה ונער" מאפיל על "פונטנלה", "רומן רוסי" או "עשו", שלושת הספרים הכי אהובים עליי של שלו. אבל הוא ראוי בהחלט. הוא אולי לא הטוב בספריו של שלו, אבל הוא עדיין טוב יותר מכל הספרים שקראתי לפניו בתקופה האחרונה. הוא ספר טוב, מהנה, מרתק, עם שפה יפה וכתיבה מרתקת. מה צריך עוד?

כשהייתי קטנה, אחת לכמה חודשים היה קופץ לביקור הדוד מאוסטרליה. בכל פעם הוא היה עובר בשדה התעופה בשוויץ, רוכש קופסת שוקולד עם תמונות נוף שוויצרי, ומעניק לי אותה במתנה. בעיני ראשל"צית אייטיזית, שוויץ נראתה כמו גן עדן.

גן עדן גן עדן, אבל חם כמו גיהינום.

נתחיל מההתחלה. נחחתי בשוויץ עם הניצחון של נבחרתה. כיוון שכך, המלון שלנו, שהתברר שהוא ממוקם בדיוק במרכז ציריך, היה מוקף בחוגגים שיכורים. הבנזוג, שהגיע לעיר יומיים לפני, לקח אותי לפאב ליד לשתות בירה. משם השקפנו על מאות חוגגים שוויצרים שיכורים צורחים בגרמנית. ברר. הבנזוג עידכן אותי בלו"ז: כיוון שכבר יומיים הוא מזיע פה כמו שעועית מאודה, הוא לא מעוניין להישאר בעיר. במקום זה, הוא דיבר עם המארח שלו באוניברסיטה המקומית, וזה סיפר לו על מסלול על פסגת הר, שם מובטח לו אוויר צלול.

אז למחרת השכמנו בתשע ויצאנו ברכבת למקום שנקרא ארת'-גולדאו. בדרך היה נוף מקסים, אגם שלו. עד שפתאום הופיע באופק הר.

"אוי, תראה את ההר הזה", אמרתי לבנזוג.

"כן", ענה הבנזוג בלי להניד עפעף, "זה ההר שנטפס עליו".

פאוזה. עדי שומטת המצלמה, משוכנעת שלא שמעה טוב. מה לטפס? איך לא חשבתי על זה? הבנזוג הרי ידוע בהיותו עז אנושית, ובכל פעם שיש איזה צוק הוא מתנדב לטפס עליו. עוברות כמה שניות של חרדה עד שהבנזוג מתקן עצמו: לא לטפס, לעלות עליו ברכבת, ושם יש מסלול מפיסגה לפיסגה. פשש, אנחת רווחה.

הרכבת שיקשקה, בחוץ היה חם, בפנים אין מזגן, וכבר הרגשתי איך אני נרדמת. גם הבנזוג נראה רדום, וכל הגרמנית מסביב הזכירה לי את אמיל טישביין הקטן. אבל לא חיברתי את הכסף שלי בסיכת ביטחון! חשבתי לעצמי, וחוסר צלילות הדעת הזה מראה שכנראה נרדמתי. אבל שנייה אחרי הגענו לארת'-גולדאו, ומשם לקחנו רכבת הרים אל פיסגת ההר ריגי. רכבת הרים, לידיעתכם, זה רכבת שנוסעת במהירות של עשרים קמ"ש, במסלול מאוד תלול. אבל מה, יש נוף מצוין.

כשאנחנו מגיעים לפיסגה אנחנו מתיישבים לשאוף אוויר צלול. משהו לא מסתדר לנו: האוויר אכן צלול, אבל השמש, אוי, עוד פה, ובהחלט חם לנו. אנחנו מחליטים להתעלם. בטח יתקרר בקרוב. מסביבנו המון משפחות שוויצריות, עם עוללים בלונדינים ורודי לחיים, כולם נראים כמו פרסומת לשוקולד, וכולם צווחים בגרמנית. "פאפי, דאס איז אונדרברט", מצפצפת איזה גרטשן לידי, והבנזוג, שרואה את אלרגיית הגרמנית שלי מתעוררת, אומר: אבל תראי איזה נוף! אכן, נוף מהמם.

שהייה באוויר הצח פתחה לנו את התיאבון. השוויצרים, איזו התחשבות, מיקמו מסעדה בדיוק ליד, וכולה בנויה כדי להנות מהנוף.

האוכל גם הוא שוויצרי. הבנזוג הולך על שוויין-שניצל, ואני על נקניקיה אופיינית לאיזור. מדובר בנקניקית ענק. מייד פורצות בדיחות עם השערות מה הפך את הנקניקיה הספציפית הזו לאופיינית לאיזור.

אחרי המסעדה החלטנו לעשות את המסלול המתוכנן, מפיסגת הר אחת לשנייה. יש שביל מסודר, לא צריך להיות קשה מדיי. רק שחם, חם לנו מאוד. כבר במלון התמרחנו בקרמי שיזוף מקדמי הגנה אינסופיים. ברור לנו שבטוח שכחנו איזורים מסוימים. את זה נגלה בסוף היום. השביל יפה, ומייד גורם לי להפוך, כמו תמיד באיזור אחו, לגירסה ישראלית של מריה פון טראפ. הבנזוג מוציא המצלמה, והופה, קיבלנו תמונה "דה הילס אר אלייב".

תוך כדי הליכה בשביל מופיע מולנו גלשן רחיפה, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד המון.

האמת, הנוף מקסים וגם לנו בא לעשות את זה. "אני מתערב איתך שלא חם לו שם על הגלשן", אמר הבנזוג בקינאה. קצת אחרי הגענו לנקודה שהגולשים קופצים ממנה, וכמו צמד מתלהבים החלטנו שאין, אנחנו חוזרים לשבדיה - אנחנו מתחילים גם לעשות גלשני רחיפה. שנייה אחרי אחד הגולשים מועד תוך כדי ניסיון המראה, המצנח שלו מתקפל והוא מתרסק אל ההר מול עינינו. אין שום נזק רציני, אבל ההתלהבות של הבנזוג ושלי קמלה משהו.

בכל מקרה, היה מגניב לראות אותם קופצים.

ואז המשכנו במסלול. סה"כ זה מסלול קליל, במהלכו עקפו אותנו כמה פעמים קשישים אוחזים במקלות. ועם זאת, בגלל החום, הבנזוג ואני התנשפנו קשות, הזענו כמו חזרזירים, האדמנו כמו הדגל השוויצרי, ולקינוח צמחה לכל אחד מאיתנו יבלת. אין ספק שהיינו מראה אלגנטי ומרשים.

כך שלא היו שמחים מאיתנו להגיע אל רכבת ההרים שלוקחת אותנו למטה. אל המעבורת. כי השלב הבא של הטיול היה מעבורת ללוצרן. והיה שווה. לוצרן יפה, והשיט עוד יותר. הבנזוג אפילו העיז לומר שיפה כמו בנורבגיה, שזו המדינה שזכתה אצלנו לעיטור היופי הגבוה מכולם. ישבנו על הסיפון העליון, לגמנו בירה מקומית, נהננו מהרוח הצוננת (פיינלי!), הסתכלנו על בתי הענק לשפת האגם ורציפי הרחצה, ונזכרתי בכל סיפורי הילדות, בהם תמיד נשלחו בנות הטובים אל הפנימייה בשוויץ או סתם לנפוש לגדות האגם. עכשיו אני מבינה למה.

בלוצרן היתה לנו שעה. בדיוק מספיק לסיבוב בעיר העתיקה, שכנראה יפה, אבל אנחנו מגיעים משטוקהולם, שלה עיר עתיקה מהממת משל עצמה, אז לא כל כך התרשמנו. חוץ מהציורים על הבניינים, שממש יפים.

מלוצרן חזרנו לציריך ברכבת. כבר היה מאוחר כשהגענו לעיר, אבל עוד היתה לפנינו מצווה אחת חשובה: לאכול פונדו. מצאנו מקום מקסים, ונכנסנו. כמה דקות אחרי נכנס זוג אחר, הגבר בעל תספורת מוזרה, לובש בגדים בחוסר טעם מזעזע. מי יתלבש ככה? חשבתי לעצמי, כששמעתי את הבנזוג אומר: "אה, תראי, הנה קולגה שלי". כמובן, איך לא חשבתי על זה, פרופסור למתימטיקה. הם יתלבשו ככה.

אניווי, הבנזוג דיבר קצת עם הקולגה, שעוד העיז לצחוק עליו ("שום שוויצרי אמיתי לא יאכל פונדו בקיץ"), והבנזוג תירץ שמעולם לא היה בשוויץ, או אכל פונדו שוויצרי אמיתי, אז עם כל הכבוד לעונה, זו הזדמנות די נדירה. כך או כך, הפונדו היה מיעולה. שתי גבינות, יין לבן ושום, עם כוסות יין לבן צונן. אחרי שלושה ביסים הרגשתי כאילו יצקו אותי מבטון. לא שזה גרם לי להפסיק לאכול, למרבה הצער. גם לא לבנזוג. אחרי האוכל התגלגלנו, בקושי, למלון. חצי שעה אחרי כבר ישנו.

בבוקר התעוררנו לספירת נזקים: שרופים משמש (הבנזוג בפנים ובצוואר, אני במחשוף ובכפות הרגליים). תפוסי שרירים מהמסלול על ההר. צולעים מהיבלות, נפוחים מהפונדו. כבר היו לנו ימים טובים יותר. הבנזוג בחן בצער במראה את לחייו האדומות, אפו הבוהק וגבותיו הזהובות-נוצצות, והצהיר שהוא קונה סומבררו, ורק איתו הוא ייצא מעכשיו לשמש.

יצאנו לטיול בעיר. אדומים, מזיעים וצולעים, אף אחד לא התחיל איתנו למרבה הפלא. בקושי זזנו שני מטר. בסוף נחתנו באיזו קונדיטוריה מומלצת. עוגת שוקולד שוויצרי נראתה כמו הדבר שהכי ינחם אותי. זה הספיק לרבע שעה. אבל בהמשך היום הבנזוג ואני היינו עסוקים בלקטר על החום. בדרך לא ברורה הצלחנו גם לחטוף מכת שמש (אין לי מושג איך, היינו עם כובעים ושתינו בלי הפסקה). את סוף היום בילינו במלון, כשהבנזוג נשבע שהוא לא טס יותר בקיץ למקומות חמים כל כך כמו שוויץ. הסכמתי עם כל מילה.

ובערב טסתי חזרה לשטוקהולם. אחח, תחושת ההקלה למראה 18 המעלות שחיכו לי. אפשר לנשום.

באחד המיילים קיבלתי קטע מהתוכנית של דידי הררי. דידי מתקשר לחנות של מגה, ומשכנע את הקופאית להודיע בכריזה שהטיסה לניו יורק יוצאת והנוסעים מתבקשים להזדרז. כשהיא מבינה שהוא עבד עליה הוא משנה את הקול לדמות של נהג משאית עם מבטא. ייאמר לזכות הקופאית שהיא לא חוטפת קריזה ומנתקת לו בפרצוף, כמו שאני בטוח הייתי עושה, אלא מקפידה לשמור על טון מתורבת. אני לא מבינה, זה אמור להיות מצחיק, הג'יפה הזו? לא שדידי הררי אי פעם הצחיק אותי, אבל להציק לאנשים בעבודה ואחרי זה גם להתלונן על השירות בארץ.. אני לא יודעת. כלומר כן יודעת. זה פשוט איכס.

הסופ"ש הזה הוא החג הכי שבדי (או סקנדינבי) שיכול להיות - מידסומר. השבדים חוגגים את היום הארוך ביותר בשנה. אכן ארוך. בחצות עוד אור דימדומים, בשלוש כבר זריחה. השבדים מרוצים, אבל פולניה נרגנת שכמוני מאוד לא מרוצה, כי זה משבש לה לגמרי את השינה.

אניווי, כבר היום בבוקר יצאו השבדים ממרכזי הערים אל הכפרים ואל בתי הקיץ. שם הם יסתובבו בריקודים מעגליים סביב עמודים מקושטים בענפים ובסרטים, יאכלו הרינג, תפוחי אדמה צעירים ותותים, ויקנחו בהרבה שנאפס. הרבה מאוד שנאפס.

במידסומר הראשון שלי התרשמתי כראוי מהתרבות המקומית. בשני השתתפתי כאילו אני מבינה משהו. בשלישי כבר התחשק לי להקיא את ההרינג. אין לי שום כוונה לבלות את הרביעי כאן. מרכזי הערים שוממים, הכל סגור, ואם לא נוסעים לכפר לרקוד סביב איזה עמוד פשוט אין מה לעשות שלושה ימים.

אז אני נוסעת לציריך. הבנזוג כבר שם, לענייני עבודה, ואני מצטרפת אליו.

רק שאליה וקוץ בה. בעוד פה יש 21 מעלות קרירות ונעימות, בציריך מתברר חם יותר. אתמול, כשהתקשרתי לבנזוג למלון, מצאתי אותו זועם במקצת. "יש פה פאקן שלושים מעלות!" חירחר מצידו השני של הקו. "שום מקום לא ממוזג במדינה המפגרת הזו!" זו גם עיר יקרה, מתברר. אנחנו משלמים 150 יורו ללילה במלון, ובתמורה מקבלים מלון ממוצע ללא מזגן. התחשק לי קצת לבטל את כרטיס הטיסה כשהבנזוג סיפר לי, אבל לא היה לי נעים להשאיר אותו שם לבד בסופ"ש. אבל אני באמת שונאת לישון כשחם ומזיעים.

אז התוכניות שונו. לא עוד טיול בציריך העיר. הבנזוג מצא מסלול אל האלפים, בדיוק לזמן שיש לנו. אם גם שם חם אני קופצת מאיזה צוק.

מוסיפה לפוסט: את פרוייקט פתקי המונדיאל מצאתי אצל הדודה.