הנחת היסוד לפני שיצאנו לטיול הייתה: אנחנו נלך לאיבוד לפחות פעם אחת.
אין מה לעשות, ככה זה בירושלים, זה חוק. בכל פעם שמטיילים בירושלים הולכים לאיבוד.
בבוקר יום ראשון התאספנו חמשת המטיילים האמיצים: עוז, אחינו הקטן, בן דודנו עודד, האופנוען ואני. עוז, שזה לו ביקור מולדת, החליט שצריך לבקר בבירה.
מצויידים באוטו של אבא עשינו את דרכנו אל ירושלים. אחרי הכניסה לעיר החלה הבעיה: אחינו הקטן נהג, האופנוען ועוז נתנו הוראות מהזיכרון (האופנוען ביקר לאחרונה ב-2004, עוז שמר בכותל קצת אחרי הגיוס, ואנחנו מדברים כאן על ראש השנה 1998), אני אחזתי במפה וניסיתי נואשות לזהות איפה אנחנו ("איזה רחוב זה? מישהו רואה שלט? מה זה פה?"). עודד בהה בנוף בשתיקה ("האיש שהכי עזר לי", הגדיר אותו אחינו הקטן בסוף הנסיעה, והתכוון לזה).
ההוראות נראו ככה:
עוז: סע ישר ישר ישר עד שאתה רואה שלט לכותל
האופנוען: רק אל תשכח לקחת ימינה בפנייה הנכונה
עוז: וואללה, הפנייה הזו שיש לפני הכותל
אחינו הקטן (בחשדנות): איזה פנייה?
עוז: סע סע, יש שלטים
אחינו הקטן: אז מה אני עושה ברמזור הבא?
האופנוען: ימינה
אני: לפי המפה שמאלה
עוז: ימינה, ימינה, או ששמאלה, זה גם נכון
אחינו הקטן (מתעצבן): מה זאת אומרת זה גם נכון?
עוז: מה אתה דואג, תפנה. ימינה. או שמאלה, זה גם נכון
אחינו הקטן חורק שיניים ופונה ימינה. מתברר שעוז צדק, זה מן סיבוב, אפשר להגיע מכל כיוון.
מולנו יש שלט שמודיע ששמאלה לעיר העתיקה, ואילו ימינה זה לחניון קרתא. אני נזכרת שקראתי שמעכשיו אין חניונים ליד הכותל ושחניון קרתא נבנה בשביל המבקרים בעיר העתיקה.
אני: ימינה! קח ימינה, זה לחניון!
עוז: שמאלה! הכותל זה בשמאלה!
אני: כן, אבל אין שם חניה!
עוז: אני זוכר שיש
אני: אתה לא היית פה מ-98'
אחינו הקטן מתעלם מהעובדות, בוחר בעוז ופונה שמאלה.
נוסעים לחניון שעוז זכר מול הכותל. מוצב עליו שלט: "חניון לבעלי תוויות בלבד". אנחנו לא יודעים מה זה התוויות האלה, אבל אין לנו כאלה. השומר בחניון אומר לנו לנסוע לחניון גבעתי שנמצא בהמשך הכביש.
עשר דקות של פקק מובילות אותנו 500 מטר משם, לחניון גבעתי, שכמובן מלא. אנחנו כבר עוקפים את העיר העתיקה. מגיעים לצומת טי. אני בוחנת את המפה.
אני: קח שמאלה! נעשה סיבוב ונחזור לחניון קרתא
עוז והאופנוען: ימינה, ימינה
אחינו הקטן פונה ימינה (אתם רואים דפוס כאן? כי אני כן. רר).
נסיעה של חצי קילומטר מובילה אותנו לבתים של כפר. שלט מקדם את פנינו: ראס אל עמוד.
אני: יופי, מפגרים, הגענו לפלסטין
עוז: ותראי איזה יופי של חניה יש כאן, הכל ריק
אחינו הקטן: חוץ מהעניין הקטן של משחטת רכב, הכל סבבה בלחנות כאן, בטח גם לא צריך לשלם
מסתובבים כמה דקות בכבישי הכפר, אין מקום לעשות פרסה, כולם בהיסטריית צחוק מטורפת
מצליחים להסתובב, יוצאים מהכפר. נוסעים ישר לכיוון שאני אמרתי.
אני: תפנה בפנייה שמאלה לרחוב סולטאן סולימאן
אחינו הקטן: שו?
אני: סולטאן סולימאן
אחינו הקטן: אני לא מבין את השמות של הרחובות כאן
האופנוען: תפנה שמאלה בגורדון
אחינו הקטן: אה, אז תגיד
אחינו הקטן מפקשש את הפנייה לסולטאן סולימאן. אנחנו מגיעים לכפר חדש ובו שלט: ואדי אל ג'וז. זה גם לא נראה לנו ישראל. עושים פרסה, פונים, ואחרי פקק של עשרים דקות (שבהן עברנו כ-200 מטר) מגיעים שוב אל העיר העתיקה, אל שער שכם. ויש אפילו חניון. אחינו הקטן מנווט בקושי את האוטו אל החניון, רק כדי לגלות שהוא כמובן מלא. אנחנו יוצאים בעצבים, אני מנסה לנווט שוב לחניון קרתא, אבל אף אחד באוטו לא מוכן לשמוע יותר את המילה קרתא, כשאחינו הקטן עוצר לפתע באמצע הכביש.
אנחנו: מה קרה?
אחינו הקטן: מאה מטר מאחורינו, במגרש הצפוף משמאל יש חניה אחת פנויה
כולנו משתאים איך הוא בכלל ראה את זה, אחינו הקטן שובר כמה כללי תנועה ומגיע אל החניה. מעלינו ניצב שלט גדול: באב אל זהרה. או בקיצור, אנחנו כנראה חונים בפלסטין.
אני: זה נראה לך הגיוני להשאיר את האוטו בבאב אל וואד הזה?
אחינו הקטן: אני לא נוהג יותר עוד מטר
עוז ועודד ניגשים לקנות תווי חניה, כי אנחנו מפחדים שאם נחטוף דו"ח אבא יקבל אותו וכולנו נלשין על כולנו. המוכר בפיצוציה ממש מופתע מהבקשה שלהם, אבל נותן להם. אחרי שאנחנו שמים אותם אנחנו קולטים שאנחנו המכונית היחידה מתוך המאה שחונות שם ששמה תווי חניה, אבל נו, עדיף מדו"ח לאבא.
בשעה טובה אנחנו צועדים בעיר העתיקה.
עודד ואני נודדים בסמטאות. (צילום: האופנוען)
צילום פפראצי לעוז: היית או לא היית ליד השוארמה, הה?
כשאנחנו סוף סוף מוצאים את הכותל, אנחנו מבלים שם שעה קלה. חלק שולחים מכתבים לאלוהים, חלק מצלמים, חלק עושים את שני הדברים. ואה, המשיח כבר כאן.
(צילום: האופנוען)
אחרי שטיפלנו בחלק הרוחני נפנינו לארוחה. בגלל שעוז צמחוני דאגנו מראש לשאול על מקום צמחוני, וחברה של גילה, רונית, שלחה אותנו למקום שנקרא "תאנים".
זו הייתה אמורה להיות הליכה קצרה, רק שכיאה לירושלים קצת טעינו בדרך, כולל הסתובבות באיזה קניון פתוח, שנכנסנו לחנות לשאול איך קוראים לו וענינו למוכרת שענתה לנו "מאמיל'ה תקראי לאחותך", וכך הגענו למקום אחרי הליכה של כשעה במקום רבע שעה. אבל שטויות, טיול.
זה התברר כמקום מקסים. ביקשנו וקיבלנו שולחן אל הנוף הפתוח, שהוא חומות העיר העתיקה, רוח ירושלמית קרירה הנעימה את ישיבתנו שם, איזה כיף.
התפריט הבריא עשה לנו רק טוב. לפחות לחלקנו.
המלצרית: אז מה תרצו
עודד: סטייק
אחינו הקטן: הוצאת לי את המילים מהפה
למנות ראשונות לקחנו כולנו מרקים קרים, גספצ'ו או מרק יוגורט, עגבניות וקארי, שהיו מעולים. כולנו חוץ מאחינו הקטן שנותר חשדן והזמין טחינה.
הוא די התבאס.
עודד ועוז אוכלים בכיף מהמרקים שלהם, אחינו הקטן בוהה בעגמומיות בטחינה שלו.
במנות העיקריות נרשמו טופו, פלפלים ממולאים בשומר ותפוחי אדמה. או כמו שהגדיר את זה האופנוען: "רימו אותנו". אבל היה טעים, ולחלקנו גם ממלא.
בשלב הקינוחים המלצרית (המקסימה) כבר קלטה אותנו, ולכן, כשביקשנו לדעת מה יש לקינוח, לא הצליחה לעצור את החיוך, ודיקלמה תוך פרצי צחוק קטנים: עוגת סולת, עוגת גבינה וחרובים, עוגת גזר.
אחינו הקטן: מה אני אומר לך, החרובים האלה, זה מפתה
עודד והאופנוען חלקו עוגת גזר, שדווקא הייתה מוצלחת.
האופנוען: יש פה את התבלין הזה, נו, של כריסמס
עודד: איך זה נקרא?
אני (טועמת): ציפורן
עודד: אני לא מכיר, איך זה נקרא באנגלית?
אני: nail, כמו באצבעות
עודד כמעט מקיא
(התשובה הנכונה, אגב: clove)
ליציאה מירושלים התכוננו כמו מבצע מאורגן, נחושים לא לטעות בדרך. לא עזר לנו, היו ארבעה שלטים רצופים שאמרו לתל אביב שמאלה, ואחרי שפנינו שמאלה מצאנו את עצמנו על האיילון של ירושלים, בגין, והשלט הבין עירוני הבא שראינו הזמין אותנו לרמאללה. עוד פרסה נרשמה.
בסוף הגענו חזרה למרכז. אין, אין כמו לחות כדי להרגיש בבית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
)
