מאז שנולדו הילדים, ואנחנו מדברים כאן על יותר מארבע שנים, לא נסענו האופנוען ואני לשום חופשה לבד. כן, אני יודעת שכל מדריכי הזוגיות למיניהם אומרים שבמיוחד אחרי שנולדים ילדים צריך לעבוד על הזוגיות וחשוב לנסוע רק שני בני הזוג לחופשה, אבל פשוט לא היה איך. והנה, החודש הזה זימן לאופנוען יום הולדת עגול, ואני החלטתי שלא משנה מה, אנחנו נוסעים.
זה היה מבצע לוגיסטי די רציני, אבל הכל השתפר כשההורים שלי הסכימו לבוא לשמור על הילדים. נשאר רק להביא את ההורים שלי להונגריה, להחביא אותם במלון עד היום המיועד (שכן זה היה אמור להיות סופ"ש הפתעה), ואז להביא אותם לכאן לסופ"ש מתוכנן לפרטי פרטים עם הילדים. במקביל כמובן הזמנתי כרטיסי טיסה, מלון, מסעדה ואפילו הספקתי להתרגש.
שלושה ימים לפני היום הגדול ויום לפני שההורים שלי נחתו כאן הגיעה הטלפון שכל אמא שונאת: הגננת התקשרה לומר שלדובוש יש חום ונא לבוא לקחת. לקחתי אותו ישירות לרופאה. זו איבחנה דלקת ריאות. מרפי, כידוע, נהנה במיוחד מדברים כמו חופשות של זוגות עייפים שלוקחים חופשה ראשונה זה ארבע שנים במבצע לוגיסטי מורכב שכולל שלוש מדינות. הרופאה, שמכירה אותי כמי שתמיד שואלת אם יש תרופה לא קונבנציונלית לפני שהולכת על התרופה הרגילה, התחילה בלי ששאלתי לפרט לי כמה חשוב במקרה הזה לקחת אנטיביוטיקה, וכמה היא הופתעה כשאמרתי לה: "אנטיביוטיקה, סבבה. תרשמי לי מהר ואפשר להתחיל כבר עכשיו, נכון?" מה לעשות, אני רציתי לנסוע ללונדון, זה לא היה הזמן להיות אמא אדמה, זה היה הזמן להלעיט את הילד אנטיביוטיקה ולהודיע לו שתוך 48 שעות הוא בריא, לאמא יש שולחן במסעדה שווה בלונדון.
ובאמת, טפו טפו טפו, יומיים אחרי הדובוש כבר נראה מספיק בריא בשביל להישאר עם סבא וסבתא. המבצע המשיך. ההורים שלי נחתו, הלכו למלון להתחבא וגם לנוח עד יום שישי, ואני המשכתי בתיכנונים. מוניות הוזמנו, ספר הוראות לתפעול הבית והנכדים נכתב (אתם בטח חושבים שאני צוחקת, אבל אני לא), מזוודות הוכנו והוחבאו בבית, הבית הוכן.
המבצע יצא לדרך. לונדון בייבי! או יותר מדויק - לונדון בלי בייבי!
פכים מלונדון.
את ארוחת הבוקר תיכננו לאכול באחד המקומות שאנחנו הכי אוהבים, הברקפסט קלאב. זה המקום לנפח את החזה בגאווה ולציין שזה היה מקום לאכול בשבילנו עוד לפני שהוא נהפך לכזה טרנדי ופתח עוד סניפים. לא שבחלנו בו גם כשהוא כבר היה רשת. אז מה יותר מושלם מלפתוח את הבוקר שם? או ככה חשבנו. עד שנתקלנו בזה:
שיהיה ברור, יש כאן יותר אנשים בתור ממה שיש שולחנות בפנים. ויתרנו.
החלטנו לעשות משהו אחר: בכל זמן מגורינו בלונדון תמיד הסתכלנו בקינאה על בתי הקפה הקטנים של סוהו, אלה שיש בהם דוכן גדול של מאפים טריים ואולי ארבעה שולחנות, ואין מה לדבר על להכניס לשם עגלה, ובטח לא לשעשע פעוט במשך ארוחת בוקר שלמה.
מקום כזה:
עם דוכן כזה:
שזה השולחן שאוכלים עליו, מן בר שצמוד לחלון:
וזו ארוחת הבוקר שמקבלים:
(צילומים: האופנוען)
צנוע ועולה כמו שלוש ארוחות בוקר בבודפשט.
ואם כבר בסוהו עסקינן, בטח קראתם את הפוסט של ד"ר קרן על ג'ון סנואו האמיתי, ואם לא, אז לכו תקראו. בכל מקרה, בסוהו, שני מטר מהמשאבה המפורסמת של ד"ר סנואו, יש פאב שנקרא על שמו. אנחנו בכל מקרה הלכנו לשם לא בגלל ג'ון סנואו, אלא בגלל שהאופנוען בדירתו הראשונה בלונדון, אי שם לפני יותר מעשור, גר שני בניינים משם, אז בשבילו זה נוסטלגיה (והחלק של הפאב ג'ון סנואו בנוסטלגיה הזו הוא: "אף פעם לא נכנסתי לשם, אין להם מסך עם משחקי כדורגל").
(צילום: האופנוען)
(חדי העין שגם קראו את הספר יבחינו ששמו של הדוקטור נכתב שונה משמו של הממזר מהנייט ווטץ', אבל נו)
(אפרופו ג'ון סנוו ממשחקי הכס, במטוס ללונדון קראתי ראיון עם השחקן שלו, קית' הרינגטון, שבעיני הוא הכי חתיך בסדרה, והוא סיפר שבבוקר הראיון הוא אכל ארוחת בוקר בברקפסט קלאב בסוהו. כן כן, מעגלים מתחברים כאן).
וזו, אגב, המשאבה המפורסמת שד"ר סנואו שבר:
מה זאת אומרת איפה? אתם רואים את הבחור עם החולצה הלבנה שיושב ונשען על משהו? אז הוא נשען על המשאבה. אנשים בלי כבוד להיסטוריה, בחיי.
עוד קצת מרוח סוהו: כבר שכחנו איך מסדרים חלונות ראווה במגניבות.
מה עשינו בלונדון?
הסתובבנו הרבה בקובנט גארדן
(צילומים: האופנוען)
שתינו הרבה בירה
קניות
זוהי החנות שלהיתקל בה היה כמו לקבל ממתק מהיקום. קוס, הידועה גם כאחות השווה של H&M, הייתה בדיוק בסייל מטורף. האופנוען ואני נכנסנו לשם, ויצאנו אחרי שעה. עם הרבה שקיות. תודה יקום.
וזוהי החנות שלא נתקלנו בה במקרה אלא כיתתנו את רגלינו במיוחד לשם. פולרן או פירט היא רשת בגדים שוודית לילדים. הם עושים את הבגדים הכי יפים והכי איכותיים שיצא לי לפגוש. הם מוכרים רק בסקנדינביה (כולל הארצות הבלטיות), בריטניה וארה"ב, ולא עושים משלוחים למדינות אחרות. יום לפני שהמראנו קיבלתי מהם מייל שיש סייל קיץ ענק. זה היה בבירור מסר מלמעלה. ואנחנו בהחלט ניצלנו אותו כיאות.
מסעדה שווה לכבוד יום ההולדת של האופנוען. המסעדה נבחרה בעקבות המלצות של האימהות האנגליות, והתבררה כהכי posh וטרנדי. קוראים לה דינר ביי הסטון בלומנטל, והיא יושבת על הייד פארק, במלון היוקרה מנדרין. האימהות האנגליות הזהירו אותי מראש שמדובר במשהו כה טרנדי שחייבים להזמין שולחן מראש הרבה זמן לפני. והן לגמרי צדקו - הזמנתי שולחן במרץ, לערב שכאמור היה ביוני, כלומר שלושה חודשים לפני, ועדיין, השעה שביקשתי הייתה מלאה והזמנתי שולחן לשעה אחרת בסוף...
על כל פנים, נחושה למצות את חוויית המסעדה הטובה, פלוס שירות בריטי מנומס להבדיל ממבטי הזעף של השירות ההונגרי, שלחתי מייל למסעדה כשהזמנתי את השולחן. מייל, שאין דרך אחרת לקרוא לו מאשר - פאתטי. "אנחנו מגיעים ללונדון לחופשה ראשונה בלי הילדים", פתחתי בטו מאץ' אינפורמיישן, "וזה גם יום הולדת עגול... בבקשה בבקשה תוודאו שנקבל שולחן טוב ופינוקים וכו וכו וכו".
שלחתי תוך שאני מסמיקה קלות לפאתטיות, ואמרתי לעצמי - לא נורא, אף אחד לא יידע מהמייל ואולי יפנקו אותנו.
כשהגענו למסעדה (השווה, המהממת, הטרנדית, שכולם בה לבושים יפה ומייד הרגשנו כמו סאלח שבתי הגיע מהמעברה עם אשתו), הושיבו אותנו בשולחן שווה, נוף מצד אחד אל הייד פארק, מצד שני אל המטבח. וכשאני אומרת מטבח, אני מתכוונת קיר זכוכית ענק שבו רואים כל פיפס ממה שקורה במטבח.
ובעוד אני מסכמת לי בלב שהיה שווה לשלוח את המייל והנה קיבלנו שולחן שווה והאופנוען לעולם לא יידע, הופיע המלצר המעונב ואמר באדיבות מול עיניו הפעורות של האופנוען: "אני מבין שזה ערב מיוחד בשבילכם. אתה, אדוני, בן ארבעים, וחוץ מזה זו פעם ראשונה שאתם נוסעים בלי הילדים". האופנוען תקע בי מבט של "אני לא מכיר אותך, יא פאדחנית", ואילו אני הסמקתי משהו והמהמתי "כן, תודה"...
על כל פנים, הייתה ארוחה בליגה אחרת לגמרי. אז ככה אוכל האלפיון העליון... טוב לדעת. המנות היו מעוצבות בדרך שאין לתאר, ובטח הייתם מצפים לתמונות, אבל אני מפנה אתכם להתלונן אצל האופנוען, שאסר עליי להוציא את המצלמה ולצלם כאחרונת הפרובנציאליות בין כל מלכי הטרנדיות שישבו שם. כאילו שהיה סיכוי שלא ייראו את הפרובינציה עלינו אחרי הנאום של המלצר...
האמא האנגליה ששלחה אותי לשם אמרה לי גם להזמין מראש את הקינוח המפורסם של המסעדה, שכן הוא לוקח זמן להכנה - אננס אפוי. לא היה לי מושג מה זה אומר, אבל אם זו מנת הדגל של המסעדה מי אני שאגיע עד לשם ולא אטעם. ואכן, זה היה מהמם בקטע אחר. זה בריוש שנאפה בכלי של סופלה, ואז מוטבל כולו ברוטב שמרגיש כמו חמאת אננס. אין לי מושג איך הפכו את האננס הזה לחמאה, אבל זה מהמם.
לא, אין תמונה גם של זה. תפנו לאופנוען וכו.
אניווי, בעודנו טופחים על בטנינו המרוצות, הופיע המלצר עם הפתעה.
מוס שוקולד קטן לכל אחד מאיתנו. הו כן, היה שווה המייל!
(למקרה שאתם תוהים מה פתאום יש תמונה - אמרתי לאופנוען "רבאק, נשארו לנו עוד חמש דקות במסעדה, למי איכפת מה יחשבו כל בני האצולה כאן!" חבל שמרדתי רק אז).
מה עוד עשינו: ראינו משחקים של המונדיאל בפאב אנגלי, כולל משחק של אנגליה עצמה.
אנגליה, כמובן, הפסידה גם את המשחק הזה.
ועוד משהו על אנגליה במונדיאל: קניתי לילדים חולצות תואמות של
"keep calm and play football"
רק במלון גיליתי שהצלחתי להתבלבל בערימת החולצות ובמקום לקנות את זו שהתכוונתי קניתי אחת מאוד דומה, אבל כתוב עליה
"keep calm and cheer for England"
לא נורא, ניחמנו את עצמנו, במילא אנחנו בעד אנגליה.
חזרנו הביתה, עוד לא הספקתי לכבס את החולצות כביסה ראשונית ואנגליה כבר עפה מהמונדיאל. החולצות שהפסיקו להיות רלוונטיות הכי מהר אי פעם.
ומה עוד? את הבוקר האחרון בלונדון בילינו במרדף אחרי הצעצועים שהבטחנו לילדים להביא להם מאנגליה (או כמו שניסחנו את זה: "אנחנו נוסעים ללונדון רק בשביל להביא לכם את הצעצועים האלה"). מדובר במרצ'נדייז, יקרים להחריד כמובן, של הסדרה המאויירת אוקטונאוטס, שהילדים מכורים אליה. מצאנו את הצעצועים האלה כבר ביום של הקניות, אבל זה היה בחנות המלי'ס, החנות השווה של החמש קומות ליד אוקספורד סטריט, שהיא אומנם חנות מקסימה אך גם ידוע שהמחירים בה הם 150% מהמחיר הרגיל. החלטנו לא לקנות שם אלא בחנות אחרת.
למותר לציין שלא מצאנו את מה שרצינו בשום חנות אחרת, וככה, במקום לבלות את הבוקר האחרון בלונדון לוגמים יין בקומה השביעית בטייט מודרן, מצאנו את עצמנו מתרוצצים כאחרוני התיירים באוקספורד סטריט. הרי לכם טיפ: חנויות הכלבו של אוקספורד סטריט לא פותחות לפני 12 בצהריים בימי ראשון. חלקן ב-12 וחצי. הקטץ': אנחנו היינו צריכים להיות בשדה התעופה ב-12:45. ובכן, התייאשנו. הלכנו בחזרה להמלי'ס, רק כדי לגלות שגם הם פותחים ב-12. אמרנו בסדר, הם יפתחו, אנחנו נרוץ פנימה, נתפוס את הצעצועים שאנחנו רוצים, נשלם עליהם 150% מהמחיר שצריך, וב-12:05 כבר נהיה מחוץ לחנות, בדרך לשדה התעופה.
התור המתהווה בכניסה להמלי'ס לקראת השעה 12 בצהריים. אנחנו עומדים בתור השני, שהוא באותו גודל.
וזה עוד מילא, כי זה לא שמחכים בתור, כולם נכנסים באותו רגע. אבל ב-12 בצהריים מתברר החנות אומנם נפתחת רשמית, אבל במופע פתיחה של כל מיני מופיעים ומשעשעים, שכולם עומדים בכניסה וחוסמים את הגישה לצעצועים. זה מעולה לילדים, אבל ממש לא לעניין לזוג שיש להם חמש דקות לקנות צעצוע ולרוץ לשדה התעופה.
בלית ברירה דרסנו כמה ליצנים/מפריחי בועות/דובון ענק והגענו אל המדף הרלוונטי. התעלמנו מהמחיר, תפסנו שתי צוללות, שזה מה שהילדים ביקשו, ואודרוב, לשדה התעופה. בפעם הבאה - קונים את המשהו לילדים ביום הראשון שמגיעים לחו"ל!!!!
וזהו. 48 שעות דלת אל דלת.
וזו הבמה לשלוח תודה ענקית להורים שלי, שאילולא הם לא הייתי יכולה. אני שמחה לבשר שכל מי שנשאר בבודפשט דיווח על כיף גדול. שזה מעולה, כי אני מאוד אשמח לראות את ההורים שלי עושים את זה שוב...
תודה אמא!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
