עדי בעולם

החבר של הבנזוג והחברה שלו היו אמורים לנחות בשטוקהולם בשבת בבוקר. אצלנו בבית הם היו אמורים להתייצב בשמונה וחצי בבוקר, שזה לא ממש מסתדר עם תוכנית השינה שלי לימי שבת. ביום חמישי בערב דיבר הבנזוג עם החבר ואיחל לו "טיסה נעימה", ואני הוספתי בלב "ודיליי של שעתיים".

מה כבר ביקשתי, דיליי של שעתיים? הם היו מקבלים עוד קצת זמן קניות בדיוטי ואני הייתי ישנה עוד שעתיים. כל הצדדים היו יוצאים מורווחים.

One should be careful with what she wishes for.

ביום שישי בערב מצאנו הודעה על המזכירה. "הטיסה שלי מתעכבת", הודיע לנו החבר, "אני אנחת אצלכם רק בשש בערב". טוב, אמנם זה קצת יותר משעתים דיליי, הוא יבלה יום בשדה, לא יפה לשמוח בצרתו, אבל גם הבנזוג וגם אני השמענו קולות צהלה חרישיים במחשבה על שנת השבת שניצלה. רק שאז המשיך קולו של החבר עם ההודעה: "לעומת זאת, החברה שלי כן הספיקה להגיע לטיסה. אז היא תופיע אצלכם בשמונה וחצי בבוקר, לבדה".

אופס. זה המקום לציין שמדובר בחברה חדשה, שלא פגשנו מעולם, וגם לא ידענו עליה כלום. אבל מכיוון שמדובר בחבר של הבנזוג, שהוא גבר שווה וראוי - מצחיק, חמוד חיצונית, כישרוני, מעודכן ולקינוח עשיר, ציפינו לבחורה ראויה לא פחות, חכמה, אלגנטית ומצחיקה. לכן קצת הופתענו ביום שבת בבוקר, כשעל סף דלתנו הופיעה עכברית מאותגרת אופנה, זקוקה לתספורת דחוף ושתקנית שאין כמוה (וכשכבר דיברה - קול מאנפף וצורמני. אוף).

מייד הושבנו אותה לראיון הכרות במסווה של ארוחת בוקר. "קחי עוד לחמניה", שידל אותה הבנזוג, והוסיף "מה אמרת שאת עושה?" היא רופאה, מתברר. רופאה! אורו עיני שנינו ובמוחנו חיככנו ידיים. שנים אנחנו משתוקקים לרופאה תחת קורת ביתנו. מזווית העין ראיתי את הבנזוג מתלבט עם עצמו אם מנומס להתקיף אותה בשאלות הכולסטרול שלו. אני הכנתי בינתיים את האגודל שלי בזווית כזו שהיא לא תוכל לפספס את הכוויה, למקרה שיתחשק לה לייעץ לי. בסוף בחרנו בדרך המנומסת. בכל זאת, לא נעים.

אחרי ארוחת הבוקר הצענו לה מנוחה או טיול. היא בחרה בטיול. ניסינו לברר אם יש תחומי עניין מיוחדים שהיא רוצה לראות - ארכיטקטורה, אמנות, קניות - והיא אמרה שאין. החלטנו אם כך רק לטייל במרכז העיר ולתת לה לבחור אם תראה משהו מעניין. כאן פצחנו ביום טיול ארוך, שבמהלכנו הבנזוג ואני סיפקנו אנקדוטות על שבדיה, על שטוקהולם, על המקומות שביקרנו, שלכולן היא הגיבה ב"אהה". הבנזוג שלח אליי מבט מיואש, ושנינו ייחלנו כבר שיגיע הערב והחבר יופיע ויציל את המצב.

ואכן, בערב הופיע החבר של הבנזוג. כתמיד, מלא בדיחות, סיפורים וחידודים, הרים את המוראל בשתי רמות לפחות. קיוויתי שלפחות הוא יגרום לה להפשיר קצת, כי אולי היא היתה פשוט נבוכה עם שנינו, אבל גם אליו היא לא ממש היתה נחמדה. לא רק מהבדיחות שלנו היא לא צוחקת, גם משלו לא. אני ממש לא מבינה את זה.

כיוון שיש לנו אורחים, הם ישנים בחדר העבודה, כלומר בדיוק היכן שהמחשב שלי ניצב. יומיים ללא מחשב, התנצלויות לפני מי שלא הגעתי אל בלוגו. הספקתי רק קצת להתעדכן בענייני חדשות. נתקלתי בהפגנה נגד ישראל באחד הטיולים שלנו. לפגוש אדם נושא דגל חיזבאללה באמצע טיול במרכז העיר זה לא מומלץ. ועל צווארי שרשרת עם אותיות עבריות. הבנזוג נחרד עוד יותר ממני.

לפטופי עושה רעשי גסיסה. הבנזוג ממליץ בחום על קניית לפטופ כמו שלו, מק-בוק. מישהו יודע אם זה עובד טוב עם עברית?

אתמול, כשהוצאתי את טבעות הבצל מהתנור (עשינו את הטעות של לקנות שקית ענק של טבעות בצל קפואות) חישבתי לא נכון את הזווית. כוויה מגעילה במיוחד מעטרת לי את האגודל. מצד אחד מבריקה בנוזליותה, מצד שני דביקה ונדבקים אליה כל מיני סיבים מגעילים. והתפארת הזו יושבת לי באמצע היד. מקסים.

קצת לפני ארוחת הצהריים נקרע לי הסנדל. סנדלים של ניין ווסט, שקניתי לפני ארבע שנים וכל כך אהבתי, שטחנתי אותם מאז, אפילו שדי התבלו. לא עוד. באמצע המשרד הבאתי אותה בנפילה לא אלגנטית (השבח לאל שאף אחד לא ראה), ונותרתי עם סנדל אחד באמצע יום העבודה. אופס. מאז אני יושבת ליד השולחן ולא קמה לשום מקום. אני מתה לפיפי, נגמרו לי המים, וגם ממש מתחשק לי להסתובב קצת, אבל מה אני אמורה לעשות, ללכת עם נעל אחת במשרד? יחפה? פאדיחות.

ומה אני אעשה כשתגיע השעה 17:00 ואני אצטרך ללכת הביתה? אני יכולה לרכב על האופניים ככה, אבל איך אני אגיע לאופניים?

היה היו שני חברים, סטודנטים זרים באוניברסיטה יוקרתית בארה"ב, שעשו שניהם דוקטורט במתימטיקה. כשקיבלו את התואר, התפצלו דרכיהם. אחד אמר: מתימטיקה היא המדע המעניין בעולם, אשאר באקדמיה. ואילו השני אמר: עם דוקטורט במתימטיקה אוכל להרוויח ים כסף ולראות את העולם. הלך האחד ונהיה פרופסור למתימטיקה בשבדיה. הלך השני והפך ליועץ בחברה בוול סטריט, עם בונוס שנתי של חצי מיליון דולר, דירה בווילג' וחשבון הוצאות נאה.

כשהיינו בניו יורק התארחנו אצל השני. זה הסיע אותנו בפורשה הפתוחה שלו ברחבי מנהטן, ואני אמרתי לבנזוג: "ואתה בחרת להישאר באקדמיה???"

ביום שבת ינחת השני עם זוגתו בשטוקהולם, ובשמונה בבוקר יתייצבו על סף דלתנו. וכך נקדיש את סופ"שנו להראות להם את העיר. במקום פורשה פתוחה נציע להם את אופנינו, במקום המסעדות המעולות שישבנו בהם בניו יורק ניקח אותם אל המסעדה היחידה בערך שפתוחה כאן ביולי, ונתנצל מראש על המחיר (יקר גם בהשוואה לניו יורק), על האיכות (ירקות טריים? מה זה?) ועל מזג האוויר (אמור לרדת גשם ו-16 מעלות).

אני חושבת שאני הייתי בוחרת בקריירה בוול סטריט.

ובחלומי חזרתי אל בית הספר התיכון. ללימודי תואר שני. אל תשאלו אותי איפה ההיגיון. גיליתי שלחזור לתיכון, גם 14 שנה אחרי שיצאתי משעריו, גם בחלום, זה לא תענוג. שוב הייתי הבעייתית עם הכי מעט יחידות בבגרות. לפחות ישבתי שוב, בדיוק כמו אז, ליד חגית-שכבר-לא-בקליפורניה. רק שעכשיו, ממש לא כמו אז, היא נזפה בי שאני עצלנית. אמאל'ה.

(חגית, אני יודעת שזה רק חלום, אני לא כועסת)

ובחלומי השני ניהלתי גנון. צוות הגננות היו כולן עובדות המשרד שאני עובדת בו היום, שבהחלט לא קשור לגני ילדים. זו היתה שעת ארוחת הצהריים בגנון, ואני עברתי ווידאתי שהעובדות ערכו את השולחנות כמו שצריך. האוכל היה בורקסים עבשים, ואני אסרתי על הילדים שהשתוקקו להתחיל כבר באוכל לקחת בלי רשות. באיזשהו שלב גיליתי שהרצפה רטובה וזה מחליק. זימנתי את המנקה וביקשתי שתנקה. בשבדית. הרי גם במציאות היא דוברת רק שבדית, אז למה שבחלומי זה יהיה אחרת.

ובחלומי השלישי יצאתי לטיול שנתי. גרתי עם עוד המון בנות בחדר מלון אחד, שלתא השירותים שלו לא היתה דלת. ידעתי שאין סיכוי שאני אעשה פיפי ככה. למזלי כל הבנות נקראו לטיול אל מצדה, שבחלומי שכנה על חוף הים שליד המלון. משום מה לא הופתעתי לגלות שאבא שלי הוא מדריך הטיול. במקום להצטרף לטיול החלטתי לנצל את ההזדמנות להישאר לבד בחדר ולעשות פיפי. לא יצא, ואני ישבתי שם וישבתי וישבתי ולא יצא, והסתכלתי על השעון וידעתי שאוטוטו שותפותיי לחדר חוזרות ואני כבר לא אעשה פיפי. אני תוהה לעצמי, אם היה יוצא, האם הייתי עושה פיפי גם במציאות? אמאל'ה.

בעוד אני סבלתי מסיוטים, הבנזוג לא הצליח להירדם בכלל כל הלילה. ב-7:08, שזה בדיוק עשרים דקות לפני שהשעון המעורר שלי מצלצל, הוא נכנס שוב אל חדר השינה ובדרך כבר העיר אותי לגמרי. אין יותר מעצבן מלישון רע ואז להתעורר עשרים דקות לפני הזמן ולא להצליח להירדם שוב. כואב לי הראש. אני שוקלת לקחת יום מחלה.

את היום בילינו בהאגה-פארקן, הפארק הענק בקצה העיר, עם אורן, נחשון ואיליה. בית קפה על שפת האגם. שלווה. איליה והבנזוג פרשו באיזשהו שלב, זה לאשתו וזה אל חנות הספרים, ונותרתי עם אורן ונחשון על שפת המים. ישבנו קצת על המזח, שלושה ישראלים, נשמנו את האוויר השקט.

היתה לנו סיבה להישאר רחוקים ממרכז העיר. כי באותה שעה בדיוק השתתפו אלפי פלשתינים, לבנונים ושבדים בהפגנה נגד ישראל בכיכר המרכזית של העיר, ואחרי זה גם צעדו במרכז העיר. הם נשאו איתם, בין היתר, דגלי חיזבאללה. ראיתי את זה בטלוויזיה עכשיו. מסתובבים במקומות שאני בד"כ מסתובבת בהם ומנופפים בדגלי חיזבאללה. ברר.

היה שם גם האמן דרור פיילר, הישראלי לשעבר שיצר את המיצג "שלגיה באגם הדם" או איך שלא קראו לזה, אותו מיצג שלפני שנתיים גרם לשגריר הישראלי דאז להיכנס לקריזה ולזרוק לו את הפנס של המיצג. אז הפעם הוא היה שם על תקן מפגין, וכיוון שאמצעי התקשורת השבדים מתים עליו, הוא מייד רואיין, וקרא לישראל להפסיק את מעשיה. חרררר. הבנזוג בהה בי בדאגה בעודי מחרחרת מכעס מול הטלוויזיה.

ואם זה לא מספיק, אז שנייה אחרי התקשרה סבתא שלי מעפולה, ואמרה משפטים שאני לא מבינה איך אפשר לומר בטון שגרתי: "סבא ואני עמדנו לצאת להליכה, ובדיוק אז היתה סירנה". או: "רק פעמיים סירנה היום". הלו? זה שיגרה זה? אני חושבת שאם סבתא שלי עברה את הנאצים, ויחד עם סבא שלי גם את מלחמת השיחרור וכל מלחמות ישראל שבאו אחריה, בהחלט מגיע להם, בימי הפנסיה, להנות משלווה. הליכה נעימה. זה כל מה שאני רוצה שהם יעשו. כמו הזקנים של שטוקהולם, שנהנים מעוגה בקונדיטוריה או מטיילים בפארק. שסבתא לא תגיד לי משפט כמו "לא נורא, נוותר על ההליכה היום, במילא כולם מפחדים לצאת אז אין אדם ברחוב".

הבנזוג שוב בוהה בי בדאגה. לא מסתדר, השלווה השטוקהולמית והתקפי הזעם הלאומניים שלי.