עדי בעולם

לפעמים אני צריכה תזכורת שזרים לא רואים מה שברור לישראלים.

השבדי ואני משוחחים על בחירת השם לאחייני העתידי.

אני: הם מחפשים שם ישראלי, קצר, מודרני, בעל צליל חיובי, ושיישמע טוב גם באנגלית

השבדי מהרהר בשמות ישראלים שהוא מכיר: יש לי! גם קצר, גם צעיר, גם קל - אבי

אני: הממ, כן, תודה

(דיון מתפתח, ובו השבדי בשוק לשמוע שאבי זה קיצור לאברהם. "מה? את בטוחה? בחיים לא שמעתי על זה לפני")

בקרוב פוסט ספרותי על "קרוב להפליא ורועש להחריד", ועל "צלה של הרוח". שני ספרים מצוינים.

לפני כמה ימים, כשהיינו בעבודה, נזכר ידידי עופר הבשלן לספר לי את הסיפור הבא:

עופר: אל תשאלי, אתמול בלילה אני הולך ליד הבית שלי ומה אני רואה לידי?

אני (בטון נלהב, מצפה להפתעה): מה?

עופר: נחש!

אני פוערת פה לשאוף חמצן שלא מגיע, רואה עיגולים שחורים מול העיניים

(הפסקה לצורך הסבר לקוראיי: עופר גר כמה בניינים לידי. נחש ליד הבית שלו זה נחש ליד הבית שלי. ויש לי פוביית נחשים)

עופר: כן כן, נחש! מתפתל והכל. חמק לידי ונכנס לבניין השכן

אני (מחשבת כמה קרוב אליי הבניין השכן): אתה בטוח שזה היה נחש? אולי זה היה תולעת ממש גדולה? כמה גדול זה היה? קטן אולי?

עופר (בטון של "איזה קטעים"): דווקא גדול! (מסמל עם הידיים יותר ממטר. אני מבקשת את נפשי למות ומייד. מה זו המדינה המדברית הזו? שום מקום לא בטוח כאן???)

אני: אתה צריך להתקשר עכשיו לעירייה שיבואו להרוג את זה ומייד!

עופר (צוחק): כן, ממש

אני: עכשיו!! עכשיו!!

עופר מבוהל מהתקף ההיסטריה שלי ומחייג לעיריה.

עופר: הם אמרו שמאוחר מדיי. צריך להתקשר ישר אחרי והם ישלחו לוכד

אני: אני לא מבינה, מישהו צריך למות פה כדי שישלחו פאקן לוכד?? אלוהים, לא סגרתי חלונות! עכשיו הבסיליסק הזה יחכה לי בבית!

עופר: נחשים לא יכולים לטפס על קירות

עמיר (עומד לידינו ושומע את השיחה): בטח שהם יכולים, אם יש שיח על הקיר

אני: אני צריכה לעבור דירה

נמאס לי. יש פה נחשים. חם לי פה נורא. השמש חזקה מדיי ואני לא יכולה לצאת לפני שש בערב בלי להישרף. בעע.

אז אני נוסעת לשבדיה. לשבועיים. רק שבועיים, אבל לפחות יהיו לי פחות שבועיים בקיץ הישראלי.

חברים מפרגנים לחופשתי המתקרבת:

קטמן אוסף אותי בדרך למסיבה של חבצלת.

אני: איזה כיף זה כשיש כרטיס טיסה ביד.

קטמן (עוצר את המכונית): תרדי מהאוטו, זונה.

(אבל ראוי לציין שזכיתי לקבל מאיש החתול ספר ממש שווה על אוכל + דיסק של מוצרט והיידן. כה שווה)

אני: איזה כיף שאני נוסעת

אפרת: חולירה

אני נתקלת באורטל בסנטר.

אורטל: לכמה זמן את נוסעת?

אני: שבועיים

אורטל נתקפת שיעול שנשמע באורח חשוד כמו "זונה!"

קור, אפרוריות, גשם. זה מה שהיה עד עכשיו בשבדיה. יש לי חשד שאלוהים יחשוב שאני צוחקת איתו כאן ויסדר לי שבועיים לוהטים בסקנדינביה בדיוק כשאני נוחתת, כי גם להם מגיע שבועיים קיץ. מעלה אחת מעל 25 ואני תובעת מישהו.

הסימן הכי טוב לזה שאני חוזרת לחיי תל אביב הישנים שלי.

חזרתי לכבוש. התחלתי בסולידי, אבל אם אשחזר את ימי גלגולי הקודם בתל אביב, הרי שבקרוב אכבוש כל מה שצומח.

כך תשמעו רק מה שאתם רוצים:

(הודעה במשיבון הסלולרי): "גב' בעולם הצעירה, מדבר ד"ר איקס מהמרפאה שלך. אני יושב מול בדיקת הדם שלך ומזועזע. מה זה כולסטרול כל כך גבוה לצעירה כמוך? מה זה הבי 12 הנמוך הזה? בגילך אני מצפה לתוצאות טובות יותר. אני רוצה שתתקשרי מייד למרפאה לקבוע"...

אמא: נו, מה אמר הרופא?

אני (בחיוך מאושר): הרופא חושב שאני צעירה.

אחת הפינות שאני הכי אוהבת בדיזינגוף, פינת בן גוריון:

כי אין כמו מיץ אבטיח, ליצ'י ונענע בשביל לרענן את האווירה המהבילה ביום חם.

פארה ומייקל היו אורחים למופת.

וגם השתלם מאוד, כי פארה עשתה את שיעורי הבית, זכרה שאני אוהבת מגנטים למקרר, והביאה לי סידרה של מגנטים עם ציורי אבוריג'ינים. וויהי.

זוכרים שכתבתי על דיסק שנורא רציתי בניו יורק ולא קניתי? אלוהים העניק לי חברה טובה שגרה בניו יורק. היא הביאה לי את הדיסק הזה. הפירסום בבלוג משתלם, אין מה לומר.

יום כיף בירושלים באדיבות העבודה. ראשית, היפ היפ הוריי לאיתן, האיש שאירגן הכל, בברכת "כן ירבו ורצוי לחו"ל".

סיור בניקבת השילוח. או שזה היה עיר דוד. בפעם הבאה אני מבטיחה להקשיב למדריך.

ויציאה בכפר סילוואן. יותר לא אתלונן על הצפיפות בתל אביב.

ומשם לכותל. משגיחת הכשרות בכניסה תופסת את בשמת במכנסיים הקצרים והגופייה ומדביקה עליה את כל שאריות הבד של המפעלים בנגב. בתמונה: בשמת מדגמנת אופנת הכותל.

(ואני מודה בלב שמזל שלא לבשתי כמו שתיכננתי את מכנסי היאכטה שלי. אמנם הייתי עם גופייה, אבל המשגיחה גמרה את כל הבדים שלה על בשמת, אז לא נותר לה מה לתלות עליי).

הכותל. אני שונאת את זה שכל המקומות הקדושים האלה תמיד תקועים בצורה הכי בלתי אפשרית ביחד.

ובשורה לקוראים שנמאס להם לדחוף פתקים לסדקים המלאים כבר של הכותל: יש עוד המון כותל למטה, במנהרות הכותל.

אנחנו הולכים לאורך הכותל החדש, והמדריך מודיע לנו שאנחנו נמצאים 93 מטר בקו ישיר מקודש הקודשים. אודי חובש הכיפה ממהר לגעת בקיר ולברך אותי בחתן. אני מייד הולכת לבחור את ההזמנות והדי ג'יי.

ואחרי הכותל: נסיעה באוטובוס דו קומתי שלא היה לי מושג שקיים בירושלים. דווקא מגניב.

אל טיילת הנציב. שם מחכה לנו הקטע הכי מגניב:

כן כן, נסענו בסגווי. אחרי שמתרגלים (נספרו כמה נפילות, איפה המצלמה כשצריך אותה) זה ממש ממש כיף.

בתמונה: כמה מאנשי המחלקה על סגווי. מימין: שלושה שישבו ודיברו בערבית. שניות מאוחר יותר, כשעברתי לידם, הם עברו לעברית. כי תמיד רציתי לשמוע "תחת יפה" מחבורה של גברים שווים כמוהם. הייתי אומרת שהוטרדתי מינית בטיילת ארמון הנציב, אבל היי, היום - אם לא נפנפתם לא הטרדתם!

לסיכום, היה מעולה. מ', תוארך כאביר החברתי של המחלקה בסכנה!