עדי בעולם

לפני כמה ימים העליתי לפייסבוק תמונה של רגלו של גומבוץ מכוסה בנקודות צבע מטושים. "השארתי את אבא לשמור עליו מצייר וזה מה שקרה", ניסחתי דאחקה אופיינית על האופנוען.

מייד דאגה אלוהים לצחוק עליי בחזרה.

יום אחרי ישבתי ליד הילדים בזמן שגומבוץ מצייר ודובוש מחפש עוד משהו להרוס. לידינו היה הלפטופ שלי. כל כך קורץ... לא ראיתי מייל כל היום... ופייסבוק... במילא הילדים מעסיקים את עצמם, מה יקרה אם אני אעיין בלפטופ תוך כדי...

שקעתי במהירות בפייסבוק. עברתי על עדכונים, עשיתי לייקים, בדקתי מייל, באמת, כמה דקות.

בזווית העין ראיתי את דובוש ליד גומבוץ. רק אחרי כמה שניות קלטתי שמשהו כאן לא בסדר: בדרך כלל אם דובוש מתקרב אל הטושים שלו הגומבוץ זועק כמו עז בעונת הייחום. הרמתי את המבט מהלפטופ לגלות שגומבוץ מחייך חיוך מרוצה, בזמן שדובוש אוכל את הטוש השחור. בשלב הזה דובוש כבר היה בעל זקן שחור, וכשצווחתי בזעזוע הוא חייך אליי חיוך מלא שיניים. שחורות.

דובוש מייד נלקח לחדר האמבטיה והתחלתי בשפשוף פניו בלי לשעות למחאתו. חמש דקות של נזילת מים שחורים בכיור והילד חזר להיראות כמו תינוק במקום פיראט. הוא חייך אליי בשמחה והוציא לשון. שחורה. כן, הילד שלי נראה כמו כלב צ'או צ'או.

פצחתי בצחצוח לשונו.

חמש דקות אחרי זה חזרתי לחדר. מצאתי את גומבוץ מצייר בשמחה.

על הרצפה. רצפת העץ שבעל הבית הקדיש חמש דקות מזמנו ביום הראשון כדי להדגיש כמה היא יקרה וכמה חשוב לא לגרום לה נזק.

צווחתי בזעזוע. גומבוץ חייך בגאווה והחווה על היצירה. "לא מציירים על הרצפה", חרחרתי. גומבוץ הנהן וחזר לצייר. הלכתי להביא מטליות לחות והתחלתי לשפשף. אחרי חמש דקות היסטריות של שפשוף כשהילדים מביטים בי בעניין הרצפה נראתה כמעט דומה לעצמה (גוון ירקרק קל נותר... אני מקווה שזה יירד לפני שנצא מכאן..). בחנתי את הרצפה והחלטתי שזה יספיק לעת עתה, והרמתי את הראש. דובוש לעס משהו. הסתכלי מה יש לידו. ערימת בצק משחק.

צווחתי בחרדה. גומבוץ רייר משהו סמיך. שאלוהים יעזור. תפסתי את הילד ופתחתי לו את הפה לראות שאין שם איזה גוש. לא היה. הודיתי בלב על הרגע שבו החלטתי לא להתקמצן בחנות הצעצועים וקניתי את בצק המשחק האקולוגי והלא רעיל. הרמתי את הראש לגלות שגומבוץ בוחר צבעים ליצירה מחודשת על הרצפה.

נמאס לי, ארזתי את שניהם ויצאתי לגן השעשועים.

וזה היה היום הראשון בלי גן. זה יהיה חודש ארוך.

סיימתי לאחרונה את אלגנטיות של קיפוד וגם את סטונר. שני ספרים שהיו לי ציפיות גבוהות מהם, לאור מה ששמעתי מחברות.

ונתחיל בקיפוד האלגנטי. כגודל הציפיות וכו. נאמנה לעיקרון לפיו לא קוראים את המאחורה של הספר, הגעתי אליו חפה מידע. ולקח לי זמן להבין שמשעמם לי חבל על הזמן. בספר יש סיפור ומעליו שכבות עבות של פילוסופיה בגרוש. הגיבורה היא חובבת הגות, ועל כן הפרקים שהיא מספרת מלאים בציטוטים מעייפים מהספרים שהיא קראה. זה קצת ניים דרופינג של פילוסופים, קצת פילוסופיה, קצת הבדלה אנכרוניסטית בין מעמדות חברתיים (לא שאין מעמדות בצרפת של היום, אבל הספר נראה לי קיצוני, בייחוד בעידן האינטרנט כשמידע והשכלה נגישים גם לשוערות בניין) וקצת סיפור. אותי זה שיעמם.

מה שכן, חמישים העמודים האחרונים של הספר משתפרים פלאים ואותם קראתי כבר הרבה יותר מהר. הסוף המפתיע של הספר גם מצא חן בעיני, כי א. היה נחמד להיות מופתעת אחרי כל השיעמום הזה וב. יש בו משהו שמתאים לסיפור.

וציטוט מגילה כדי שיהיה משהו טוב על הספר: "אני ממש אהבתי את הבנייה של הדמויות. הסיכוי ששוערת פריזאית ממוצעת תקרא אנה קרנינה הוא ממש אפסי".

סטונר, לעומת זאת, הציג סיפור מעניין ועשה זאת ביעילות ובצורה מרתקת. גם הוא, אגב, לא בדיוק ספר שממש אהבתי, אבל יותר נהניתי ממנו. למה לא ממש אהבתי אותו? שאלה טובה. אולי משהו בדיווח היבשושי של הכותב, אולי התסכול ממה שעובר על הגיבור. אני לא סגורה על זה. ולמרות העניין, אני חושבת שזה ספר מהנה.

בפוסט הקודם היה וידיאו להצעת נישואין בפלש מוב. פירלה השאירה לי בתגובות לינק לווידיאו עוד יותר מגניב, של הצעת נישואין יותר יפה בעיני, ודורשת יותר חזרות מהפלש מוב הראשון.

באחד הימים הצלחנו לארגן בוקר פנוי גם לי וגם לאופנוען והתלבטנו לאן לנסוע. יש איזה מאה מקומות שסימנו לעצמנו "ביום הפנוי הבא", והיה לנו יום אחד. הפור נפל על שוק הפשפשים.

זה שוק פשפשים שנמצא בפאתי בודפשט, והראה לי לראשונה מה זה שוק פשפשים. פשוט, עד עכשיו היחיד שבאמת היכרתי היה שוק הפשפשים ביפו, מה שאומר שאם אמרתם "שוק פשפשים" מייד עלו במוחי תמונות של נקניקיות בשרקוטרי, ומשקה שקדים בפועה. ממ.

בעצם אם מחשיבים את פורטובלו מרקט בלונדון כשוק פשפשים אז הייתי בעוד אחד, אבל הייתי בו עם תינוק והיה חמש מעלות אז לא ממש בחנתי דברים לעומק.

אז נסענו לשוק הזה. ואיך לומר, זה היה קצת יותר מרשים מזה שביפו. קודם כל הוא גדול, וכולו מלא בדברים שאם אחת הבלוגריות האלה שתמיד מפרסמות איזה שבר ספסל/ארונית/רהיט לא מזוהה ואז מראות איזה ספה מפוארת/מזנון למטבח כפרי/מטבח צעצוע הן עשו ממנו היו רואות אותם הן היו מתעלפות.

כן, מלא רהיטים עתיקים, חלקם מתחילת המאה הקודמת, בסגנון מאוד אירופי. ממש חלום למשפצי רהיטים.

אחח, לו הייתה לי פה חברה משפצת רהיטים (כן, שוב אחת החגיות). האופנוען ואני טיילנו שם והצלחנו לזהות את הפוטנציאל בחלק מהרהיטים, ואף סימנו לעצמנו ליום שבו ממש יהיה לנו בית משל עצמנו והוא כמובן יהיה כפרי ומאוורר ומלא ברהיטים שנקנה שם ונשפץ בעצמנו.

נשאר לנו רק לדעת באיזו מדינה נגור לפחות כמה שנים, לחסוך מספיק בשביל לקנות בית, למצוא רהיטים שיתאימו לבית התיאורטי שלנו, ולקינוח ללמוד לשפץ אותם.

בואו נאמר שייקח קצת זמן עד חנוכת הבית.

פרט לרהיטים יש גם המוני חפצים אחרים. כלי בית:

תכשיטים. ובא לי לבעוט בעצמי שלא קניתי משהו מהפנינים האלה.

צעצועים. ואלה ממש צעצועי וינטייג'.

רוב הדברים שם הם עזבונות של אנשים שמתו ויורשיהם פשוט מכרו את כל תכולת ביתם לסוחרי השוק. מדי פעם אפשר לזהות שהדברים היו שייכים ליהודי/יהודייה:

ויש גם חפצים מיוחדים:

אנחנו באנו לחפש כיסאות למטבח. אוצר הכיסאות למבוגרים במטבח שלנו כולל שניים מפלסטיק מאיקאה וכיסא בר אחד לא קשור לכלום. החלטנו שנקנה כיסאות שונים ונשפץ אותם.

אז הנה מה שקנינו שם. כיסא למטבח, כיסא לילדים למשחק, ומסגרת עץ זהובה עתיקה לתמונה:

 מחיר לכל השלושה ביחד: 85 שקל. נראה לי שזה זול יחסית לשוק הפשפשים בארץ, לא?

מובן שהכיסא הזה תקוע לי כבר חודש במטבח, כי אנחנו לא באמת יודעים איך לרפד אותו מחדש. הממ.

משם לקח אותי האופנוען למה שהוא הגדיר "המקום הכי טוב להמבורגרים בבודפשט".

בדמיוני ראיתי מקום מעוצב להפליא, קצת ברוח דיינר אמריקאי אבל חדשני, או לחילופין כפרי, ואולי קצת נוף.

בפועל הגענו לכאן:

כן, אתם רואים בתמונה חצר של מפעל.

בעודי מנסה להבין איפה כאן המסעדה המעוצבת עם הנוף, הצביע האופנוען על איזה קרוון ואמר: הנה, זה זה.

ואם זה לא מספיק, אז אלה השפים:

(צילומים: האופנוען)

אז אחרי שקלטתי את אזור התעשייה, קרוון ושני האסירים המשוחררים לוק-אלייקס שמפעילים את המסעדה, כבר לא היו לי ציפיות מהאוכל. לכן אפשר להבין את ההפתעה כשהזמנו קסדייה צמחונית, ובמקום טוסט גבינה שמנוני, שזה מה שהיינו מקבלים בחצי מהמקומות בהונגריה, הגיע זה:

קסדייה אמיתית ממולאת באנטי פסטי. מאיפה זה הגיע??

בינתיים התחיל הקרוון להתמלא. מתברר שהגענו בזמן, כי אם מגיעים בצהריים צריך לעמוד בתור בין כל מיני אנשי הייטק שמחנים את הרכב המשפחתי שלהם בין המשאיות ומוותרים על המשרד הממוזג בשביל האוכל שם.

ואז הגיע ההמבורגר. כאן בתמונה: המבורגר ברוטב גבינה כחולה. תודו שלא הייתם מצפים שיהיה כזה המבורגר בתפריט של כזה מקום.

ההמבורגר הכי טוב שאכלתי בשנים האחרונות. או בכלל. כן כן.

היה שווה. אם זה רק לא היה תקוע באמצע שום מקום זה היה הופך למקום קבוע.

ואה כן, במסגרת השוואת המחירים: מחיר המבורגר - 15 שקל. קסדייה - קצת פחות. זול, אין מה לומר.

היו לי המוני חוקי מרפי לשני ילדים שאספתי בחודשים האחרונים, אבל זכרוני פשוט מסננת. אני חייבת להתחיל לרשום משהו בשנייה שאני חושבת עליו. אוף.

את הווידיאו הזה הראיתי לכמה בחורות שבהחלט אפשר לומר ששכל בקודקודן, ו-100 אחוז מהן שלחו לי בתשובה מייל ששאל אם גם אני בכיתי בו אחרת הן מרגישות ממש מטופשות. והתשובה היא כן, גם אני בכיתי בו.

זה וידיאו של פלש מוב שאירגן בחור חמוד כדי להציע נישואים לחברה שלו. חמוד, אבל באמת שלא ציפיתי לבכות בו. או שחברותיי הציניות יבכו ממנו. אבל יש בו משהו מרגש, ואחרי זה קלטנו גם למה בכינו, אבל לא אגיד כאן אלא בתגובות, כדי לא לספיילר.

נכון חמוד? ונכון שמזל שהיא אמרה לו כן אחרת זו הייתה חתיכת פאדיחה? למרות שאם לצטט חברה אחת שלי: "גם אני הייתי אומרת לו כן".