עדי בעולם

המוזות שותקות.

כל מה שאני יכולה לספר לכם בחודש האחרון נראה לא לעניין בהתחשב בחדשות המבאסות מהארץ. איך אני יכולה לכתוב כשכל מה שאני חושבת עליו זה שכשייגמר המבצע הנוכחי, כשיוכלו האימהות והנשים והמשפחות שנותרו מאחור לנשום מרווחה על אהוביהם ששבו הביתה בזמן שאחרים יימחו את דמעותיהם מבחוץ וידמעו לנצח מבפנים, תתחיל ההתמודדות האמיתית. ישראל עם הקריסה המסוכנת של הדמוקרטיה במדינה ועזה עם אסונותיה בעקבות המבצע הזה. עד המבצע הבא.

ורק עכשיו, כשהחודש לקראת סופו, החלטתי לכתוב את מה שתיכננתי בכל זאת. אין פה מילה על המלחמה. אסקפיזם צרוף. קצת בינלאומיות, קצת מידע למטיילים בהונגריה, קצת ספרים.

במסיבת הסיום בגן התבקשו ההורים שוב להביא אוכל שמאפיין את המדינה שלהם. ושוב התלבטתי מה להביא, כי מה שנחשב לאוכל ישראלי כמו חומוס או פלאפל הוא בתכל'ס אוכל ערבי שאימצנו, ומצד שני האוכל שאני גדלתי עליו שהוא באמת שלנו הוא לא ממש ישראלי, יותר יהודי, שלא לדבר על זה שאני לא רואה איך צלחת נאה של גפילטע פיש תתקבל בשמחה על ידי ילדי הגן והוריהם. בסוף החלטתי ללכת על חומוס בכל זאת, כי נכון, זה לא שלנו, אבל נראה לי שהגירסה הזו של רבעי פיתה עם חומוס במסיבה זה די המצאה ישראלית. אז מצאתי פיתה וחומוס בסופרמרקט, הוספתי מטבוחה (מהסופר הבינלאומי) והופה, הכנתי רבעי פיתה עם חומוס.

אז ככה נראה השולחן של המסיבה:

סקונז עם קלוטד קרים (שמנת מוצקה?) וריבה.

עוגיות גרמניות.

סושי שהכינו כל האימהות היפניות של הגן ביחד.

הפיתות שלי לצד מאפה בלק פודינג אירי.

אני גאה לבשר שהסושי אומנם נגמר ראשון, כמו תמיד, אבל הפיתות גם נחטפו.

מאז שהתחיל הקיץ נשאלתי כבר כמה פעמים אם יש לי המלצות למטיילים כאן. אז מעבר להמלצות הרגילות של מדריכי התיירים, הנה כמה אטרקציות שגילינו רק לאחרונה.

מעלית הכיסאות:

על הגבעה הגבוהה של רובע 12 בבודפשט, בצד של בודה, ממוקמת לה מן מעלית סקי. כל הגילאים יכולים לנסוע בה, הנסיעה שקטה ושלווה בין עצים ירוקים והרבה אוויר צח.

זו נסיעה של משהו כמו חמש-עשר דקות, ובסופה מגיעים למקום חביב ובו כל מיני גזלנים, כמו גם גינת משחקים. אבל לא בשביל זה עולים למעלה, כי אם בשביל המבצר. כי הרכבל הזה מביא אתכם כמעט אל ראש ההר, אבל יש עוד חלק קטן, משהו כמו עשר דקות טיפוס בתוך יער, ומגיעים אל מבצר קטן. ואז ממשיכים לטפס בתוכו ומגיעים לנקודת תצפית מהממת על העיר.

ואז יורדים למטה ברכבל שוב, וזוכים לנוף של כל העיר.

(צילומים: האופנוען).

לנוסעים לבודפשט, פרטים כאן.

קטע מגניב מסוג אחר הוא הטרנד החדש לפתוח על גגות העיר מסעדות וברים. אנחנו היינו באחד שנקרא "בר 360" וכמשתמע משמו, יש לו נוף אל כל העיר. ככה זה נראה:

שווה לבוא בשעת השקיעה.

ומקום אחרון להפעם, פנינת חמד למי שאוהבים קצת פעילות גופנית כשהם מטיילים, וגם מקום מצוין לברוח מהחום של העיר: פארק טיפוסים. הוא יושב לא רחוק ממעלית הסקי, כלומר על גבעות בודה. בין עצי היער נקשרו עשרות מתקנים לטיפוס, לכל הגילאים (מינימום גובה 100 ס"מ), אבל בתכל'ס מה שנראה לי הכי מגניב זה דווקא המתקנים למבוגרים. יש שם אומגות די גבוהות באורך נאה.

מחירי הכניסה לא זולים (משהו כמו 75 שקל למבוגר, 55 שקל לילד) אבל בכיף מעבירים שם כמה שעות טובות. וחוץ מזה המחירים של המזון בדוכנים לא רעים בכלל - קרפ עם נאטלה עלה לי שלושה שקלים. כן, קראתם נכון.

פרטים כאן.

ונעבור לספרים. ראשית שמחתי לשמוע שיש תרגום חדש למשפחתי וחיות אחרות. כאן יש מאמר מצוין עליו מאת לי. יש לי בבית את התרגום הישן אבל זה לא מונע ממני לחשוק בחדש.

וגם, ספר שקראתי: הנסיכה הקסומה. כשהוא הגיע בחבילה מחברתי חגית קצת הופתעתי כי בשבילי הוא לעולם יהיה סרט ובכלל לא חשבתי על זה שיש שם ספר במקור. ובכן, הפתעה הפתעה, יש שם ספר מאוד חביב שנעים לקרוא, כולל פרטים חדשים שאין בסרט! ובעוד בסרט יש סיפור מסגרת שכאילו הסיפור על ווסטלי והנסיכה מסופר על ידי סבא חביב לנכדו החולה, גם בספר יש סיפור מסגרת, לכאורה אוטוביוגרפי, כיצד המחבר שמע את הסיפור הזה לראשונה מאביו כשהיה חולה והחליט לכתוב לו גירסה מקוצרת ואמריקאית (כי הספר במקור ממדינה אירופית מומצאת). חששתי שלא יהיה טוב כמו הסרט אבל היה ממש תענוג לקרוא אותו

וזהו. מצד אחד לא פוסט מצחיק, מצד שני לא עגום כמתבקש מהמציאות. אסקפיזם, כבר אמרתי.