"את לא נורמלית", נזף בי ב' מהעבודה, "להיתקע ככה בפרדס? יכולת לחזור מהטיול לגולן בצורת המבורגר".
אמר והוסיף בקול חשוד: "המבורגר כמו הג'אנק שמתברר שאת מחבבת".
ומייד שלח אותי לטיול אחר, קרוב יותר, ובו אוכל משובח.
אז בשבע וחצי בבוקר בשבת השכים אותי האופנוען. הוא עוד קם חצי שעה לפני, התאמן, שתה קפה, וכשהגיע להעיר אותי היה מצב רוחו מרומם. אין דבר ששנוא עליי יותר מאנשים ששמחים בבוקר. בעודי רוטנת שהוא טעה ולא ייתכן שהגיעה השעה לקום, הוא לא התרגש והדליק את האור. אאוץ'.
אז קמתי, כולי זועפת. ואז קרה הבלתי ייאמן. אני נוסעת עם אוזניות האייפוד באוזניים, ושומעת מוזיקה תוך כדי נסיעה. ואיכשהו, בשמונה בבוקר, יום שבת, השמש זורחת, אנחנו נוסעים באיילון, באוזניים מתנגנים להם Carter USM, ומצב רוחי התרומם. אני, הרגשתי עליזות, בשמונה בבוקר, בשבת. אין ספק שאני חולה.
ראשית נסענו לנס הרים, שזה ליד בית שמש. בנס הרים יש מקום שנקרא "בר בהר", והוא בעל מרפסת עם נוף מהמם.
מדובר במקום מפגש ותיק של אופנוענים ורוכבי אופניים, אבל ב', שהוא לא זה ולא זה, שלח אותנו לשם כדי לטעום את האוכל הביתי.
אלא שהשעה הייתה תשע בבוקר, כשהאופנוען שאל: "על מה ב' המליץ?"
אני: על האוכל הביתי
המלצרית: היום יש קציצות
שנינו: אז ניקח שקשוקה
בכל זאת, תשע בבוקר. עם זאת, יש לציין שב' המליץ גם על פיתות הבית, שהן מן פיתות דרוזיות הנאפות במקום ויוצאות חמות ונימוחות.
(צילום: האופנוען)
הבעיה במקום שהוא מלא ברוכבי אופניים ספורטיבים כאלה. ובעוד כולם סביבנו יושבים בטייטס ובגופיות ספורט, אחרי שהם רכבו המון קילומטרים כי הם נורא בריאים, ועוד אוכלים כל מיני סלטים, הרגשנו קצת רע שאנחנו גם לא הזזנו שריר בשביל להגיע לשם וגם תוקעים שקשוקה.
אבל עבר לנו. ב' המליץ לנו גם על חוות גבינות עיזים, שנמצאת ממש ליד, אלא שבעשר בבוקר שנינו חישבנו להקיא מרוב שאכלנו, ופשוט לא היינו מסוגלים ללכת לקנות עוד אוכל. בפעם הבאה.
במקום זה נסענו לירושלים, לעין כרם. ממש ממש יפה שם (כן, אני מגלה את אמריקה. מה לעשות, ירושלים היא מן אזור מסתורי בשבילי).
החלטנו לטפס אל הכנסייה העתיקה שם, Church of Visitation, שאין לי מושג איך לתרגם. אל הכנסייה מטפסים במדרון, די תלול. לקראת סופו בונים מדרגות. וכשאני אומרת "בונים" אני מתכוונת לזה שבזמן שהמטיילים מטפסים לשם, עמלים פועלים על הקרקע, כשהמטיילים ממש דורכים ביניהם. זה לא יכול להיות נוח להם.
ואכן, אחד הפועלים צעק בזעם בערבית בכל פעם שהמטיילים עברו שם. הרגיש קצת עוין.
או כמו שאמר האופנוען: "אם זה ממשיך ככה הוא מוציא רישיון על דחפור".
הכנסייה עצמה מהממת.
(צילום: האופנוען)
וזה עוד החלק הפחות מרשים שלה. בפנים יש המון ציורים עתיקים, על כל הקירות. ממש יפים.
בכניסה לכנסייה עמד נזיר. הוא היה לבוש ממש כמו הנזירים מהעונה החמישית של באפי. האופנוען נאלץ לעצור אותי מללכת לשאול אותו אם הוא מכיר את דון.
פצחנו בנסיעה הביתה. אוזניות אייפוד באוזניים. הרגע הכי סוריאליסטי: באמצע הצהריים, השמש קופחת על קסדותינו, כל סנטימטר שאינו מכוסה מפתח נמרצות סרטן עור, אנחנו מזיעים כמו שני חזרזירים במנגל, ובאוזניות מתנגת לה זמרת הסיקסטיז השבדית מוניקה זטרלונד, בשירה Sakta gå hem genom stan, ובו המשפט "יורד שלג ושטוקהולם הלבנה היא שלנו" (תרגום ממש חופשי). אהה.
הגענו הביתה בשלוש בצהריים. צנחתי למיטה כמו בול עץ. אין כמו שלאף שטונדה.
חוק: בכל פעם שאגיע למכונת החטיפים בעבודה, הביסלי הבא שיהיה שם הוא ביסלי ברביקיו. הביסלי שיחכה במכונה לעולם לא יהיה פלאפל.
חוק מספר 2: בכל פעם שאתייאש ואמצא ג'אנק אחר לאכול, כלומר כבר אבזבז עליו את הקלוריות, יופיע אלון כשהוא נוגס בביסלי פלאפל, וימשוך בכתפיו בתמימות ,"זה מה שיצא". רר.
יש לי חשק עז לכתוב פוסט על "אשה בורחת מבשורה", אבל זה ספר כל כך טוב, שהוא ראוי לפוסט ממש מושקע. אני חושבת שאקרא אותו שוב, הפעם לאט, כדי לכתוב עליו. רק למי שהתלבט: כן, תקראו אותו. ספר מעולה.
ופתאום עלה במוחי הרעיון שייתכן שאתם לא מכירים את Carter USM, שהיא באמת להקה משובחת. אז הנה, השיר הכי מוכר שלהם, בטוח הכרתם, גם אם לא ידעתם שזה הם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
