עדי בעולם

דברים שרואים ברחוב:

נו נו, איזו אישה ברת דעת תאמר לא למודעת שידוכים קורצת כמו זו? החל מ"רצוי בעלת אמצעים" וכלה בדרישה לקרוא את ישעיהו נ"ג עוד לפני שנפגשתם. נשמע מבטיח.

(ולא הבנתי, בן כמה הוא? בן 57? או שיש איזה גיל חבוי בפרק הזה?).

ואפרופו תנ"ך, אם אצלי בבית הספר היו מלמדים תנ"ך כמוה, ייתכן שהיה לי יותר מ-60 בבגרות. זו פעם ראשונה שאני ממש מבינה את סיפור יונה.

הודעה לבת הדוד מהגליל: זוכרת שדאגת שהחתול לא ירגיש כאן בבית? וזוכרת שאמרת שלי אין מה לדאוג, הוא לא שובר דברים אלא אם הוא מרגיש בבית?

ובכן, את לא צריכה לדאוג. הוא מרגיש בבית.

זה היה כלי לעציץ. אומנם יפה, אבל למרבה המזל, עציצים מעולם לא עשו לי את זה. במקור, העציץ הזה איכלס סחלב, שמת תוך חודש (זמן שיא לצמח אצלי בבית), ומאז עמד העציץ בריקנותו, תוך שדימיינתי לעצמי איך יום אחד אגדל בו עשבי תיבול. ובכן, בשורה טובה - שיחי הנענע והבזיליקום בטוחים עכשיו, אני לא אנסה לגדל אותם בו.

וסוף סוף הבנתי למה התכוונו הדודים מהגליל כשהאשימו את החתול בכך שהוא שובר דברים. כלומר, החתול הזה, נראה כה תמים, עיניו גדולות, כחולות וזכות, פרצופו מלאכי, מי יאמין שהוא עושה בכוונה? הנחתי שהוא פשוט הולך על מדפים ובמגושמתו מפיל דברים. עד שצפיתי בו. החתול החוצפן, מתברר, אוהב לשבת במקומות הכי טובים. ואם המקום הכי טוב במקרה תפוס על ידי - סתם דוגמה - כלי לעציץ, הוא פשוט יושיט את רגלו הקדמית, וידחוף את העציץ. במו עיני צפיתי בו דוחף את בקבוק המרטיני שלי, שממש לא עמד בדרכו. זה היה בשנייה האחרונה שתפסתי את הבקבוק. ררר!

והכי מעצבן, שרק באמצע שיחת המוטיבציה שעשיתי לחתול למה אסור לו לדחוף דברים ("פויה!!! פויה!!!") נזכרתי שהוא חירש. כמה פעמים אני אמורה לשכוח את זה בשעה?

אניווי, אחרי מקרה העציץ הבנתי שבקצב הזה לא יישאר לי כלום מהכלים האהובים עליי, ואז מה יישאר לי לנדוניה? לקחתי את כל כלי הזכוכית שאני אוהבת (וד"ש לקוסטה בודה) ממדף הכלים הפתוח והמגניב שלי ושמתי בארון מטבח שאפשר לסגור.

מה שבת הדוד שכחה לספר לי זה שהחתול הזה, צורר הכלים, יודע לפתוח ארונות.

השכם בבוקר ניגש החתול אל הארון שחמל בתוכו את אוצרות ביתי, פתח את הדלת, בחן ארוכות את אוסף החפים מפשע שעמדו מולו, והוכיח טעם מצוין בכלים.

קנקן תה של בודום מזכוכית, כולל מסנן לעלי תה מזכוכית גם כן. אחד היפים שהיו לי. מתנת כריסמס מהשוות שקיבלתי (ועוד מאחותו של השבדי, כמה סוריאליסטי).

כאן נקלעתי ללבטים קשים. מצד אחד ההתחייבות לבת הדוד (הבטחתי להחזיר לה אותו חי) ומצד שני תחושת הצדק (בודום!!!), גרמו לי לא להיות בטוחה לגבי החלטתי לתרום את החתול למסעדת השוארמה הקרובה לביתי ובא לקנקן גואל.

למזלה של בת הדוד, החתול באמת חמוד במיוחד.

למשל, כשהוא ישן.

או כשהוא מנסה להרחיב אופקיו ומתעניין באוסף הספרים שלי.

או סתם כשהוא נח בזמן שאני במחשב.

וכך הוא ניצל.

לבינתיים.

הדבקתי את כל ארונות המטבח שלי במסקינג טייפ (הודעה לאורחיי: עד חזרת החתול לגליל תיאלצו לאכול בכלים חד פעמיים. קשה לפתוח את הארונות החסומים שלי).

נותר שבוע עד שבת הדוד תבוא לאסוף אותו בחזרה.

אני מקווה שקנית לי דברים יפים!!

ספיח שטוקהולם ששכחתי:

כשנחתתי בשטוקהולם התגלתה בעיה עם דלתות המטוס, שסירבו להיפתח. ככה עמדנו ליד הטרמינל כרבע שעה, כולם עם התיקים עליהם, ממתינים לרגע שאפשר יהיה לצאת מהמטוס. "מיינה דאמר אונד הראר", הודיע לבסוף הטייס (גרמני, לופטהנזה), "און קליינע פרובלם". מובן שבראשי שמעתי מייד "און קליינע פרובלם מיט גאז פור יודן". ברר.

יש לי אורח לעשרה ימים.

בת הדוד מהגליל נסעה לאחותה בניו יורק והותירה אצלי את ראסל, חתולה המהמם, המנומס, התרבותי והחירש (כמו הרבה חתולים לבנים כחולי עיניים).

אתמול אחרי הצהריים נחתו פה דודי, דודתי ובת הדוד, ועימם החתול. "הוא שקט, לא תרגישי בו", הבטיחה לי בת הדוד, ואילו אמא שלה בחנה בדאגה את שורת מחזיקי הנרות מזכוכית שליד הטלוויזיה שלי ואמרה: "זה יקר? החתול נוטה לשבור דברים". בחנתי קצת את הפמוטים השווים שהבאתי משטוקהולם. "אל תדאגי", אמרה לי בת הדוד, "הוא לא שובר דברים אם הוא לא מרגיש בבית". בעוד אני תוהה אם זה אמור להרגיע אותי, אספה דודתי מגוון כלים שבירים מהמדפים ואיחסנה אותה בארון סגור. יותר בטוח.

הדודים נסעו, בת הדוד המריאה והלילה ירד.

שלוש וחצי בבוקר: החתול פוצח בשרשרת מיייאאאאו קורעי לב. "הו", אני חושבת לעצמי, "חתול רגיש שכמוהו, מתגעגע לאמא שלו". מייד אני פוצחת בשרשרת ליטופים. אחרי כמה דקות החתול מגרגר כמו טרקטור מהפיפטיז. אני מחזיקה מעצמי מומחית לחתולים, מעניקה לעצמי ח"ח על הטיפול המועיל ונכנסת למיטה.

ארבע בבוקר: מיייייאו!!! מייאו!!

החתול זועק במסדרון כמו פרה בדרך לשחיטה. אני ממהרת אליו, מרימה אותו על הידיים בשביל קצת חום. החתול אובייסלי לא אוהב את החום, כי הוא גומל לי בשריטה ובקפיצה מהידיים. לפחות הוא הפסיק לבכות.

ארבע וחצי בבוקר: מייייאאאאו!! מייייאאאאו!!!

אני קופצת מהמיטה, כי אם הוא הצליח להעיר את שנת הדובים שלי הוא כנראה כבר העיר את כל השכנים לפניי. אני עוברת לאמצעים קצת שוברי כלים, אבל נו. בת הדוד מהגליל הותירה כמה קופסאות טונה בשביל פינוקים. אני פותחת אחת מהן ומעניקה לחתול שתי כפות טונה. הוא משתתק מייד ואוכל בתיאבון. "אהה", אני חושבת בניצחון, "ואצל אמא שלך אתה מקבל טונה בארבע וחצי בבוקר? מי אמא טובה יותר, הה?"

ניסיון לצאת מהמטבח בזמן שהוא אוכל מתגלה כבעייתי, כי הוא מייד מפסיק לאכול ומתחיל לבכות. בלית ברירה אני נותרת במטבח, עומדת עם עיניים עצומות, בזמן שהוא אוכל. הוא אוכל ממש לאט, מתברר. למה לעזאזל נתתי לו שתי כפות שלמות.

הוא מסיים, אני חוזרת למיטה.

רבע לחמש בבוקר: מיייאו!! מיייאאאאו!!

החתול הארור שוב העיר אותי. מתעורר בי חשק עז למלוק את ראשו ולשלוח אותו ב Fed-Ex לבת הדוד בניו יורק. בהרהוריי אני כבר מגיעה לפרטים ממש טכניים, כמו אם יש לי את הכתובת שהיא מתגוררת בה בניו יורק. למרבה השמחה, החתול מסתפק בעובדה שהוא הוציא אותי ממיטתי ומפסיק ליילל. אני חוזרת למיטה.

חמש בבוקר:  מיייאאאאו!! בום!!

החתול יושב על השיש ומחייך ברשעות. על הרצפה נמצאים כל הדברים שהיו לפני זה על השיש.

"מה עשית???!" אני צווחת, "פויה פויה!"

החתול מביט בי ללא שום התרגשות

אני נזכרת שהוא חירש. מבחינתו עשיתי לו הרגע מופע פנטומימה.

אני חוטפת קריזה וחוזרת למיטה.

צהריים. אני מתעוררת בקושי. בפתח חדר השינה ישן לו החתול בנחת. הוא כזה חמודי.בחסות המצלמה אנחנו משלימים.

את רוב זמנו מבלה החתול על רצפת המטבח, מהרהר בחייו.

מדי פעם הוא נושא עיניו השמיימה, בתפילה לגמר חתימה טובה.

ואז הוא קם לבדוק את איכות המים שאני שותה, לוודא שהוא לא נדפק עם מים פחות טובים.

הוא מאוד אוהב ללקק את ביציו.

בגלל שהוא חירש, קצת קשה לתפוס את תשומת ליבו אל המצלמה. בכל פעם שאני מצליחה אני מתלהבת.

אבל לבסוף אני עושה לו בוק שלם.

צום קל/מועיל לצמים, יום אופניים ודיוידי שמח ללא צמים. שנזכה כולנו לחתימות מצוינות.