"טיסה של שלוש שעות? פחח. מה זה, הטייס אומר 'גבירותי ורבותי, נא חיגרו חגורות לקראת ההמראה, והשאירו אותן, תיכף נוחתים'"?
(אחינו הקטן התרגל לטיסות של 16 שעות ללוס אנג'לס)
הייתי שמחה לומר ששלוש שעות טיסה לבודפשט חלפו ביעף, אבל הטיסה שלי יצאה בחמש בבוקר, והייתי בשלוש בשדה, כך שלישון לפני לא הספקתי. ובטיסה עצמה ישבתי שורה אחרי משפחה עם הרבה ילדים, שכולם ישנו. כולם חוץ מהתינוקת שצרחה בלי הרף. באיזשהו שלב, די כועסת, הצצתי קדימה וגיליתי שגם האמא ישנה, בעוד התינוקת צורחת על ברכיה. איך זה בכלל אפשרי? אני לא רוצה לומר מאיזו קהילה הם היו, כי סטיגמות?? אני?? אבל ממש הצטערתי שדווקא את התינוקת הזו לא שכחו בשדה התעופה.
בבודפשט, בשבע בבוקר, כולי דבוקת עפעפיים, ניגשתי לקחת את המזוודה שלי, וגיליתי שההונגרים בעלי פחות מודעות פוליטית מישראלים. מסוע המזוודות של הטיסה שלי חלק מסוע עם טיסה אחרת.
השלום מתחיל בבודפשט, או יה.
אניווי, כיוון שהתחלתי את יומי הראשון בבודפשט ללא שינה בכלל בלילה שלפניו, לא ממש התחשק לי לבלות. נכנסתי ישר למיטה, לשינה של שלוש שעות, שלאחריה (עם כל ההגעה משדה התעופה והפקקים זה כבר היה אחר הצהריים) יצאנו האופנוען ואני להליכה קלה, ואכלנו ארוחת ערב.
ואחרי ארוחת הערב, נסענו למקום שנקרא "בייג'י קאפו", והוא בעצם העיר העתיקה של בודפשט. המקום מהמם, ואילולא ישנתי שלוש שעות באותה יממה גם הייתי זוכרת להביא מצלמה איתי לשם. אבל לא. אז אני יכולה רק לספר שיש שם ארמון, ורחובות קטנים מרוצפים באבנים, ונוף מהמם לנהר וגשריו, והמון בתי קפה ומסעדות, ואווירה מקסימה.
למחרת, מאוששת קמעא, לקח אותי האופנוען אל מחוץ לעיר. בהונגריה יש אגם גדול שנקרא בלטון, והוא מוקף כפרי נופש שלווים ויפים. אחרי שעה וקצת נסיעה הגענו לאגם ולקחנו מעבורת.
ומהמעבורת נסענו לכפר שנקרא טיהני Tihany. זה כפר קטן ושלו, השוכן על ההר הצופה על האגם, ובו שבילים לטיולים מקסימים.
ומדי פעם יש תזכורות באיזו מדינה אנחנו.
הכפר היה באמת מהמם, ואחריו לקח אותי האופנוען לאתר הבא, שם, כך הסביר לי, נאכל צהריים אחרי טיול קצר. כמה קצר, שאלתי, עשר דקות הליכה, שיקר. וגם שכח לומר שמדובר בהליכה שכולה טיפוס על הר תלול.
אני די חזקה בתלונות, וכיוון שהשמש קפחה על ראשי וממש יכולתי לחוש נמשים חדשים צצים עליי, כבר חשבתי לפצוח בהן. אלא שאז הגענו למסעדה. בראש הר ניצבת לה מסעדה הונגרית מפורסמת בשם Kisfaludy Haz, והיא מגישה אוכל טוב בנוף מהמם.
זה היה השולחן שלנו:
וזה הנוף הנשקף ממנו:
היה פשוט מהמם. ואכלתי הורטובאג'י, שזה בלינצ'ס עם בשר ברוטב פפריקה ושמנת חמוצה, ופפריקאש דג שפמנון, שהיה נתחי דג שהוגשו, ובכן, ברוטב פפריקה ושמנת חמוצה. היה מעולה.
כל האזור הזה, מתברר, הוא אזור שעושים בו יין. ועל כן, כל העלייה לראש הר צפינו בכל מיני יקבים שמציעים לטעום מפרי יקבם.
בדרך חזרה למטה כבר שילבנו טעימת יינות. ראשית עצרנו במין יקבון קטן, בעצם בית שעושה יין ביתי, ובגלל שהיה חם נורא, שתינו פרוץ', שזה יין לבן מעורב בסודה/מים קרים. נשמע זוועה, אבל ממש טעים ביום חם.
ומייד לאחריו הלכנו ליקב אמיתי, שחבר של האופנוען המליץ לנו עליו. מן סככה מכוסה בגפנים בין הכרמים, שם מגישים לך את בחירתך מהיין שלהם.
שתינו את הריזלינג המקומי, היין היה כה מעולה שקנינו בקבוק. יאי.
ומשם, הלומי יין ושמש, בחזרה. צנחנו למיטה בלילה כמו שני בולי עץ. שאני ארדם לפני עשר בלילה? מי היה מאמין.
"להגיד שנוסעים לאירופה כשבעצם נוסעים להונגריה זה כמו להגיד שקונים באיקאה כשבעצם קונים בחדר מציאון הזה שיש בסוף, של הסוג ב'"
(אחינו הקטן לא התרשם מביקורו בבודפשט)
ביום השלישי בבודפשט יצאנו האופנוען ואני לסיבוב בתוך העיר. מביקורי הראשון בעיר, וגם מהתרשמותו של אחינו הקטן, לא ציפיתי להרבה. כך שהיה משמח לגלות שמדובר בעיר ממש מקסימה.
פתחנו את היום בבית קפה ליד הכנסייה הגדולה במרכז העיר.
ואחרי שהתאוששנו ("קפה הם לא יודעים לעשות", קבע האופנוען בצער) נכנסנו לכנסייה, שממש יפה בפנים.
ובין היתר, יש בכנסייה הזו תצוגה של איזה מלך שהפך לקדוש, סנט אישטוון. ובאיזשהו שלב כתוב שאישטוון המסכן מת, אבל יד ימינו המשיכה לעשות ניסים. הנחתי שמדובר באיזה יועץ שהיה יד ימינו של המלך, עד שקלטתי מההסברים ומהתמונות שמדובר בממש יד ימינו, איבר מגופו, שיצאה לסיבוב הופעות במדינה בלי שאר הגוף, אחרי שהוא מת. "איך זה קרה שיד ימין שלו נפרדה מהגוף?", תהיתי. "הוא שכח את ירושלים", הסביר האופנוען.
ואחרי זה הסתובבנו לנו בכל העיר. היה פשוט מעולה. העיר יפה, מלאה בניינים בסגנון אירופאי עתיק, מלאה תרבות ובתי קפה, פשוט קסום.
ואז לקח אותי האופנוען לפאב שהכיר. מדובר במן פלורנטין של בודפשט, והפאב הזה יושב בין חצרות פנימיות באחת הסימטאות. הוא מורכב כולו מספסלים ושולחנות בצבעים שונים, והכל זועק אווירה.
היה כיף ומאוד אירופי. בדיוק מה שרציתי.
(ואגב, שתי בירות גדולות כולל טיפ בעשרים שקל. מצאתי את גן עדן, איגן איגן).
וביום הרביעי לביקורי בבודפשט קמתי וקלטתי שכבר ארבעה ימים אני נמצאת באותה עיר עם סניף של H&M, ועוד לא שלפתי מהארנק אפילו פורינט אחד שנועד לקניית בגדים. האופנוען ניסה לומר משהו על איזה מנהג הונגרי ללכת לחמאם, אבל אני צווחתי "מה אנחנו, טורקים??" ודרשתי את מנת הצרכנות המערבית הקלוקלת שלי.
אחר כבוד הוביל אותי האופנוען לקניון חדש, שנקרא Arena Plaza ונעלם לעבר אדי המרחצאות. אני בינתיים הסתובבתי בקניון הזה, ולא נותר לי אלא לקנא. זה קניון ממש אמריקאי, עם כל המותגים השווים, והכל כל כך תרבותי ושווה. אוף.
האופנוען הבטיח לי ארבע שעות של קניות, ועשה לי הפתעה והופיע אחרי שלוש (רר). תורידו מזה את עשר הדקות שביליתי בתור לשירותים, ויוצא שהייתי סופ"ש שלם בחו"ל ועשיתי פחות משלוש שעות קניות. זה לא קרה מעולם, וגם המזוודה שלי הופתעה מאוד מזה שאין אובר ווייט. היא לא רגילה להיסגר בקלות.
"כבר בשדה התעופה אני מארגן לך סנדוויץ' פפריקה, שתתרגלי"
(האופנוען מנסה להחזיר אותי לשורשים)
אכלתי בסוף השבוע הזה הרבה פפריקה. היה לי טעים. ביום החמישי והאחרון לביקורנו למשל, שוב יצאנו מהעיר. חייבים להוריד את הכובע לפני האופנוען: הוא אירגן מחבר שלו המלצה על מסעדה באזור מיוחד, ולקח אותי לאזור מקסים, שמטיילים בו בין הכרמים והיקבים.
כדי להגיע למסעדה, צריך קודם כל להגיע לכפר שנקרא Etyek. נוסעים בין בתיו השלווים והמקסימים.
ואז יוצאים מהכפר ועולים על איזה שביל כורכר, שבו יש מעט בתים והרבה כרמים.
ואז, בין הכרמים, מתגלה מבנה אבן.
וזו המסעדה, Haraszthy Vallejo
הכל מרגיש מאוד טוסקני, ואכן, שנייה אחרי שהתיישבנו כבר הגיעו לשולחן שמן זית, פסטו ולחם טרי.
הייתי מספרת לכם מה הזמנתי למנה ראשונה, אבל אני מפחדת מפעילי זכויות החיות, ורק רוצה לציין שגם אני נגד פיטום אווזים ובארץ אני לא נוגעת בכבד אווז. רק שזה מאכל כל כך הונגרי, והרי אני באתי לשם האותנטיות.
לא משנה, האופנוען הלך על פלטת נקניקים הונגרית, והופתע לקבל מנה עצומה. "הזמנתי את הקטנה", אמר למלצר, שענה: "זה הקטנה". אהה.
האופנוען קצת נחרד, כי נזכר שהזמין למנה עיקרית סטייק 700 גרם. לא נורא, ניחם את עצמו, זה 700 גרם עם עצם. כשהגיעה המנה התברר שהעצם פחות דומיננטית משחשב.
(אבא, לידיעתך, הוא סיים את הסטייק הזה. לטיפולך).
כל מנה לוותה כמובן בכוס יין תואמת, מתוצרתו של המקום.
אחרי הסטייק הזה, ואחרי הסלמון שלי, ממש לא יכולנו לזוז. כשקירטענו החוצה גילינו שאפשר לראות גם את היקב של המסעדה.
ואחרי שיצאנו משם, קלטנו שבעצם כל הכפר הזה מקסים, והכל יקבים שמזמינים לטעום.
אז נכנסנו פנימה. וטעמנו. והיה טעים. קנינו עוד יין.
וכך הסתיים יומי החמישי והאחרון בבודפשט. בחיוך. כמו כל הטיול הזה. יאי.
אפשר לומר בוודאות: החוויה תוקנה, בודפשט (והונגריה) בהחלט שווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
(צילום: האופנוען)
