ביום הרביעי של הטיול החלטנו האופנוען ואני להתחמם קצת, ובמקום לנסוע לכיוון סן פרנסיסקו עלינו למעלה, לכיוון נאפה ואלי.
או לפחות, מה שאנחנו חשבנו שהוא נאפה ואלי. אחרי חצי יום שם גילינו שאנחנו בעצם בסונומה ואלי.
לא שזה משנה. הרעיון הוא אותו רעיון: נוסעים על כביש, שכנראה מכונה דרך היין, ובדרך יש המון פניות שמובילות להמון יקבים. לכל יקב אפשר להיכנס, ושם תמיד יימצא תפריט טעימות. זה עובד מאוד פשוט: משלמים משהו כמו 5-15$ ובתמורה מקבלים טעימות מ-4-8 יינות שונים שעושה המקום. לא חייבים לקנות יין במקום שטעמתם, כי במילא כבר שילמתם על הטעימות. אפשר גם לחלוק זוג בתשלום אחד, כי בכל כוס יש משהו כמו ארבע לגימות ואין בעיה לעשות חצי חצי.
בקיצור, דיל שווה ויום מהנה בכלל לחובבי יין.
היקב הראשון שנכנסנו אליו היה בכלל חדר טעימות שמייצג שני יקבים, טיי קייטון ומאסקרדיני. מוכרת חביבה הסבירה לנו שאנחנו ממש לא חייבים לקנות, ותמורת עשרה דולר קיבלנו זכות לטעום שמונה יינות מרשימה שהוצגה לפנינו. בגלל שהאופנוען נוהג וגם כדי לא להשתכר כבר ביקב הראשון שאנחנו מבקרים בו, ירקנו את כל מה שטעמנו. נשמע בהמה אבל היי ככה עושים גם רוזנים צרפתיים.
והיה שם יין אחד,Sangiovese משנת 2007 אם לדייק, שהיה פשוט מעולה. היינו קונים אותו, אבל לכו תסחבו בקבוק יין על אופנוע שכל קופסאותיו ותיקיו מלאים עד אפס מקום. ניסינו לברר אם הם מוכרים במקום אחר, וכמובן שנפלנו על היקב היחיד בערך בכל האזור שמסרב למכור את היין שלו בכל מקום אחר חוץ מביקב עצמו. באסה.
אחרי שתפסנו את הפרינציפ התחלנו פשוט לטייל בין היקבים. פיתחנו חיבה לאלה הקטנים, שעושים מעט ארגזים בשנה והרבה יותר משפחתיים. זה נראה ככה:
אזורים ארוכים של כרמים
ובניין טעימות ליד הכרם
האופנוע מחכה לנו בשלווה באחד היקבים
(צילום: האופנוען)
בצהרי אותו יום חתכנו לנאפה, ושם אכלנו צהריים באיזו מסעדה איטלקית יקרה להחריד. זה היה שם שהגישו לנו את הגספצ'ו עם כדור הגלידה באמצע. בעע.
אבל לסיכום אותו יום, היה לנו חם ונעים, ונורא נהנינו לטעום את היין.
לכן קמנו למחרת, היום החמישי של הטיול, והחלטנו לנסוע שוב בדיוק לאותו מקום.
כן כן, זה יתרונו של טיול ספונטני, שאפשר להקדיש יותר זמן למקומות שאוהבים.
לפני שהגענו לנאפה החלטנו לעצור בסונומה. כי שם, ידענו, ישנו יקב שהיה היקב הראשון באזור, בואנה ויסטה. והיקב הזה הוקם על ידי המתיישב הראשון שהביא לאזור את הכרמים וחשב לעשות שם יין. הברון רוטשילד. סתם, לא רוטשילד, מה זה פה, זכרון יעקב? אבל כנראה כן סוג של ברון. איזה אציל הונגרי בשם אגוסטון הרסטי.
ובגלל שהונגרים זה קרוב לליבנו, החלטנו ללכת לראות את היקב הראשון של האזור.
היה די מעניין לראות את היקב, אף על פי שהוא דווקא די גדול וממוסחר ואילו אנחנו חיבבנו יותר את אלה המשפחתיים והקטנים. הקטע המעניין ביותר ביקב היה הקומה השנייה שלו, שמוקדשת לתערוכה למייסד המכובד שלהם. וזה היה מעניין כי כל הדרך התבדחנו האופנוען ואני שאם הוא הונגרי אז אולי הוא איזה קרוב של מישהו מאיתנו ובעצם אנחנו היורשים של המקום.
ובתערוכה על אגוסטון החביב מתוארת השתשלות חייו, ובין היתר, פרט לזה שהוא עבר מאה מדינות ומקומות, הוא גם מתאגרף, והאופנוען ואני כבר צחקנו שהוא בדיוק כמו האופנוען, שהוא כנראה נין אובד שלו.
ואז הגענו לתמונה של אגוסטון ופערנו פה:
(צילום: האופנוען)
כי לכם התמונה הזו אולי לא אומרת כלום, אבל אם הייתם מכירים את אבא של האופנוען הייתם מבינים שזה בדיוק הוא. זה כמו ב"חזרה לעתיד", שאותם שחקנים מגלמים את הסבא של הסבא מאה שנה קודם וכאלה, בבגדים תקופתיים. אז זה כאילו לקחו את אבא של האופנוען והלבישו עליו את השיער והחליפה הזו. (והאמת שהוא דומה מאוד גם לאופנוען בעצמו, למרות שהוא לא הודה בזה).
אז כאן כבר הפסקנו לצחוק אלא התחבקנו בשמחה כי מצאנו את סבא של סבא של סבא של האופנוען, ואיזה כיף, הוא היה עשיר והיה לו יקב בקליפורניה!!! יש!!!!
ניסיתי קצת לשכנע את האופנוען שייציג את עצמו בתור הנכד האובד של אגוסטון וידרוש את המפתחות, אבל בסוף החלטנו לרדת מזה. בכל זאת, הסתפקות במועט, נשאיר לשאר היורשים שלו את היקב, אנחנו בכלל ציוניים וגרים בישראל, מי רוצה יקב בגולה.
שאר הסיבוב באזור כלל בדיוק את מה שעשינו אתמול: טיול בין היקבים, תוך שאנחנו בוחרים ביניהם מהסיבות הכי אקראיות. אני למשל בחרתי להיכנס ליקב סויר, פשוט כי טום סויר הוא אחד מספרי הילדות שאני הכי אוהבת.
(צילום: האופנוען)
ביקב הזה קיבלנו שוב דוגמה למה הכי כיף להיכנס ליקבים הקטנים. כששאלתי את המוכרת מי עושה את היין, אם זו משפחה או חברה, היא הצביעה על הקשיש החביב שעמד לידה ואמרה "דיס איז מיסטר סויר, הי מייקס דה וויין". מייד פצחנו בשיחה על עשיית יין איתו. היה ממש מקסים.
כשחיפשנו ארוחת צהריים הודינו בפני עצמנו שממש נמאס לנו מכל המסעדות היקרות, בייחוד אחרי גספצ'ו הגלידה, וככה עצרנו בחנות שמכרה את הדברים הכי מתבקשים באזור: לחם טרי, גבינה ונקניקים. זו הייתה ארוחת הצהריים שלנו.
(נאכל על שולחן מעץ באמצע גינה. מי צריך יותר)
את שארית היום הקדשנו לעוד כמה יקבים, ובאמת שטעמנו די הרבה יין, עד שהחלטנו שדי, אנחנו כבר לא מבדילים בין הטעמים, ויצאנו בחזרה אל הקוטב. סליחה, סן פרנסיסקו.
ובדרך עברנו ליד מזנון דרכים שהיה כה אמריקאי, ובבירור מכר המבורגרים מאוד טיפוסיים, שהאופנוען פשוט לא עמד בזה ועצר שם.
ואני, שהייתי כה מותשת מהיום הארוך ומכל היין, נשכבתי על הספסל ליד האופנוען בעוד הוא טורף את ההמבורגר שלו.
ואחרי 20 דקות הוא העיר אותי.
כן כן, הייתי כה עייפה שנרדמתי על ספסל ליד ההייווי. על ספסל. ליד כביש. הה, רק תקראו לי פרינססה עכשיו.
לקראת ערב הגענו אל המלון שלנו בטיבורן, וצנחנו כמו אבנים שיכורות במקצת אל המיטה.
בפעם הבאה: יום נעים בסן פרנסיסקו. כאמור, אנחנו חוזרים למקומות שאנחנו אוהבים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
