אז אחרי שתיארנו לאיפה נסענו ואיזה מלון מהמם מצאנו, נשאר רק לתאר מה עשינו שם.
קודם כל הייתה בריכה. כלומר בריכות. כולן בריכות בתוך הבניין, כי מילא זה שהמקום הוא גם אתר סקי ובחורף אורחי המלון שמחים להנות גם מהבריכה, אלא שגם בקיץ לא ממש חם. בשבוע שהיינו הטמפרטורה הממוצעת הייתה 20 מעלות ביום. שזה מהמם, רק לא ממש גורם לכם חשק לקפוץ לבריכה.
מה שכן היה בחוץ זה ג'קוזי גדול עם מים של שלושים ומשהו מעלות. ומה אני אומר, לזה אני דווקא כן מוכנה להיכנס כשבחוץ 15 מעלות וגשם.
ככה זה נראה:
כן, אני יודעת, אחרי התמונות האלה הפסדתי את זכותי להתלונן לאיזה כמה פוסטים.
פרט ללשרוץ בבריכה ולאכול יותר מדי מציע המלון כל מיני פעילויות. אחת מהן היא לעלות עם הטרקטור של המלון אל פסגת אחד ההרים מסביב. הטרקטור, הסבירו לנו, יוצא ב-11:00. ב-11:01 היינו שם, הטרקטור כבר דלק, העגלה של הנוסעים שמחוברת אליו כבר הייתה מלאה. טיפסנו לשם, בקושי מצאנו מקום, והטרקטור זז. כולם עוד נעצו בנו מבטים נוזפים. באוסטריה, כשאומרים 11:00 זה 11:00. הכנס כאן בדיחת שואה.
על כל פנים, כשגילינו את הנסיעה אל פיסגת ההר לא טרחנו לקרוא את האותיות הקטנות. זה היה בעלון של המלון וזה היה בגרמנית, כך שהיינו די גאים בעצמנו מלכתחילה שהצלחנו לפענח שיש נסיעה אל פיסגת ההר על טרקטור. לא טרחנו לקרוא גם את הפיסקה השנייה. אם היינו קוראים אולי היינו יודעים שהטרקטור לא מגיע ממש אל פיסגת ההר אלא עוצר בדרך ונותן לנו לטפס את הקילומטר האחרון אל הפיסגה. שזה רעיון מצוין. אם אתם לא עם שני פעוטות.
וכך, טיפס הטרקטור וטיפס במשעול תלול, עד שעצר לפתע, במה שבבירור לא היה הפיסגה כי אם אמצע המשעול. כולם יצאו מהטרקטור והתכוננו לצעידה. גם אנחנו. אחרי האיחור שדפקנו זה לא היה הזמן להיות הטראבל מייקרס.
ליד הטרקטור גילינו שנהג הטרקטור, שהוא גם המדריך של הטיול, הביא איתו גם שתי עיזים ננסיות. כאילו דה, ברור שסוחבים שתי עיזים ננסיות לטיול על ההר, זה לגמרי פק"ל. העיזים מתברר נסעו איתנו על הטרקטור. אלה התאים שלהן:
כן, השמות של העיזים היו שווים את הכל.
המדריך הציג את העיזים ואז אמר שהוא צריך ילדים מתנדבים שיעזור להחזיק אותן. הגומבוץ התנדב מייד, ואחז ברצועה של אחת העיזים עם עוד כמה ילדים. ואז ניתן האות והעז פצחה בריצה אל פיסגת ההר, כשהיא סוחבת אחריה את כל הילדים. ככה יצא שהגומבוץ רץ כל הדרך אל פיסגת ההר והגיע אליה הרבה לפנינו.
הדובוש לעומת זאת לא העלה על דעתו להיגרר על ידי עז ובמקום זה דרש להינשא על הכתפיים של העז הפרטית שלו, כלומר אני. אחרי מסע שיכנועים הוא עבר לכתפיים של האופנוען, שגילה שמה זה מבאס לטפס הר עם ילד על הכתפיים שלך. הוא היה מתלונן אלא שלידו צעד סבא בן שבעים שסחב על כתפיו את נכדתו בת השש. ואם הסבא הזה לא הוציא פיפס בזמן שסחב את הנכדה המגודלת שלו על הכתפיים מי אנחנו שנתלונן.
מטפסים.
לאורך הדרך ישנן בקתות קטנות. במקור פינטזנו על זה שהן תחנות התרעננות, קצת מים קרים להורים שלא דוברי גרמנית ולא ידעו שתהיה הליכה וכדאי להביא שתייה. רק מה, זה לא תחנות ריענון.
מים אין, אבל אם בא לכם להתפלל אז בדיוק יש איפה. כי זה בדיוק מה שצריך כל מאתיים מטר.
חסרי אוויר אבל מתפדחים להודות בזה בגלל הסבא הגענו לפיסגה. למעלה, מתברר, יש מן מסעדה הררית וגינת משחקים. זו כנראה גינת המשחקים עם הנוף הכי יפה בעולם.
והמסעדה:
בתפריט יש כל מיני דברים אוסטרים של האלפים כמו טוסטים עם כל מיני גבינות מקומיות, וואפלים עם שמנת מקומית ומרק בצל בקדירות קטנות. אבל אנחנו שמנו לב מה יש בצד של המסעדה:
ועל כן מייד הזמנו כוס חלב.
זה היה החלב הכי סמיך ומתוק שאפשר לדמיין. ממש לא רע החיים האלה, הנוף המהמם, האוויר הצח, החלב ישר מהפרה כבר יוצא בטעם של מילקה. אפשר היה להתרגל לזה ממש בקלות.
ואז יצאנו בדרך חזרה אל הטרקטור. הגומבוץ שוב התנדב לעזור עם העז ומצא את עצמו מובל למטה בריצה קלה, ואילו אנחנו נותרנו לסחוב למטה את העז העקשנית באמת: דובוש.
הדובוש ואני, בשלב שהוא הסכים לצעוד, לא לפני שאחרוני הצועדים כבר פתחו מרווח נאה.
אז זה היה טיול לראש ההר. אבל יש שם הרבה הרים, ולכן החלטנו באחד הימים לנסוע בעצמנו אל מרכז הכפר הקרוב ולעלות ברכבל שראינו שם בנוף.
הגענו אל הרכבל ב-16:10. בקופה אמר לנו האיש שאנחנו יכולים לעלות, אבל הרכבל האחרון בחזרה יוצא מהפיסגה ב-16:30. זמן הנסיעה למעלה - רבע שעה. מה שיותיר לנו להגיע עד למעלה, להסתובב שם חמש דקות ולרוץ בחזרה אל הרכבל האחרון לפני שאנחנו נתקעים על פסגת אחד האלפים ללילה בלי מקום לישון ועם שני ילדים שלבושים בבגדי קיץ. אבל בלי לחץ.
היינו מסתובבים וחוזרים ביום אחר, אבל זה היה היום האחרון שלנו באזור. החלטנו ללכת על זה בכל זאת.
הנוף מהרכבל היה כמובן מקסים.
ולמעלה גילינו שיכולנו בכיף לבלות שם שעתיים.
למשל לשתות שוקו חם בקפיטריה הזו.
במקום זה פצחנו בריצה מהירה בדשא שם כשאני צורחת "דה הילס אר אלייב ווית' דה סאונדס אוף מיוזיק", הילדים רצים אחריי והאופנוען מצלם בקצב את הנוף.
כן, שיחקו אותם האוסטרים האלה עם המדינה שלהם.
ואז פצחנו בריצה מטורפת אל הרכבל בחזרה, ועלינו עליו ב-16:30 בדיוק. האם חטפנו התקף לב קטן כשהרכבל הפסיק לנסוע בערך באמצע הדרך ואנחנו נותרנו מתנודדים בין שמיים לארץ? בהחלט. "האיש בקופה למעלה ראה אותנו עולים", מלמלנו אחד לשנייה בחרדה קלה. אחרי דקה הרכבל המשיך לנוע. פוו, אנחת רווחה.
הימים במלון חלפו במהירות וכך הגיע היום שבו היינו צריכים לנסוע בחזרה הביתה. את הדרך בחזרה החלטנו לעשות דרך זלצבורג.
~אתנחתא קלה מהסיפור לצורך אנקדוטה~
כשתיכננו את המסלול לטיול ממש התרגשתי מרעיון הנסיעה לזלצבורג. "שנים אני חולמת לנסוע לזלצבורג", סיפרתי לאימהות הגרמניות כשדיברנו על החופשות המתוכננות לקיץ, "אני מתה לעשות את הסיור של צלילי המוזיקה".
שתי האימהות הגרמניות החליפו ביניהן מבטים תמהים. "צלילי המוזיקה?" תהתה אחת מהן. "זה איזה פסטיבל מוזיקלי שם?"
"אתן צוחקות עליי?" אמרתי, "צלילי המוזיקה? מריה וקפטן פון טראפ? דו א דיר א פימייל דיר? דה הילס אר אלייב?"
לא היה להן מושג. בגרמניה, מתברר, לא ראו בכלל את "צלילי המוזיקה". בדיעבד קלטתי שזה לא כזה מפתיע. הגרמנים לא יוצאים מעולה מהסרט הזה.
~סוף אתנחתא~
בכניסה לזלצבורג נתקלנו באוטובוס גדול שהיה כתוב עליו "הסיור המיוחד של צלילי המוזיקה". הוא נסע במסלול הנגדי לשלנו. כמעט התעלפתי משמחה.
וזה היה הדבר היחיד שראיתי בזלצבורג שהיה קשור לסרט. עד כאן לאמירה "בשביל מה צריך לתכנן, אני בטוח אתקל שם בדברים שקשורים לסרט".
לא נורא. זו עיר יפה מאוד גם ככה, ויום אחד אני עוד אחזור בשביל הסיור.
אז טיילנו בעיר העתיקה של זלצבורג, התרשמנו מאוד מכמה העיר יפה, ואז הגענו לכאן:
הבית של מוצארט.
הייתי שמחה לומר שהגענו לשם במיוחד אבל בתכל'ס חיפשנו סופרמרקט כי עמדנו על סף התייבשות, ואז יצאנו מהסופרמרקט וגילינו שהוא בבניין של מוצארט. סבבה, שיחוק...
מכאן כבר יצאנו בדרך חזרה הביתה. היה ארוך, הילדים כצפוי לא ישנו יותר מדי, השיר של תומאס הקטר יצא לנו מכל החורים, אבל היה כיף וזה מה שחשוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
אבל עדיין היו יומיים של להקות שרצינו פלוס יום שהיה את מדנס (!) אבל לא הלכנו.
