עדי בעולם

(צילום: קרן)

עשיתי סיבוב פאבים, לראות אם אחד מברי הספורט באיזור משדר את המשחק נגד צרפת. כמה מהם מקרינים את דנמרק נגד אוקראינה, שזה אני עוד יכולה להבין, בכל זאת, יש פה איזו אחווה סקנדינבית. אבל למה לעזאזל הפאב ליד הבית צריך להראות את אנגליה נגד אזרבייג'ן? נבחרת צרפת גדולה כמו אנגליה, וישראל טיפה יותר מאזרבייג'ן, לא? אוף. שוב אני מפסידה את המשחק.

במהלך החיפוש אחרי הפאב ראיתי תאונה. נהג שניסה לחנות נסע ברברס ונתקע במכונית שחיכתה מאחוריו שיחנה. מייד הרימו שני הנהגים ארמברקס ויצאו אל הרחוב לבדוק הנזק. כבר יכולתי ממש לשמוע את צעקות ה"אידיוט, לא ראית שאני חונה/מאחוריך???!!" בפנים אדומות, והאולקוס, והרוד רייג'. אבל שכחתי שאני בשבדיה, ושיתרון רציני של המקום הזה הוא שאנשים לא ממהרים להכתיר את האיש שממולם בתואר "אידיוט", ושסבלנות זו לא מילה גסה. הנהג שניסה לחנות ניגש אל הנהג שעמד מאחוריו, ואמר לו - שכה יהיה לי טוב - בטון חברי, "מאיפה הופעת לי פתאום?" הנהג השני אמר "עמדתי מאחוריך, פשוט לא ראית", ושניהם עמדו ביחד רגועים להסתכל על הנזק, לא יותר משריטה לא נראית. הנהנו אל שניהם והמשיכו הלאה. לא הרבה יותר בריא ככה, בלי העצבים?

"העזתי גם אני לומר את דעתי, שהוא איש רע. מאסט אריקו מיד גער בי:

'נער, מי שמדבר מאחורי הגב של אחר, מקבל תשובה מהתחת'".

(ארי דה לוקה, הר אדוני)  

וביום השלישי זרחה השמש.

והתפזר הערפל.

והטמפרטורה עלתה.

ועלתה. ועלתה. עד שהגיעה לטמפרטורה הכמעט חמסינית של 15 מעלות. פלוס חמש עשרה מעלות!! אמא של הבנזוג קמה בבוקר, הלכה לבדוק מה הטמפרטורה בחוץ, וחזרה חיוורת כשהיא אוחזת בליבה לבשר לנו כמה מעלות. "חייבים לצאת לטיול", חירחרה בהתרגשות, "פלוס חמש עשרה"!

יצאנו. קודם הלכנו אל המים. ככה זה נראה:

ואז טיילנו בין בתי הכפר:

ואז חזרנו הביתה, לנוח מהיום הקשה. כי זה משהו שתמיד קורה לי שם: אנחנו קמים מאוחר, אני לא עושה כלום, ואז, בשעות אחר הצהריים, אני מוצאת עצמי תשושה, מתה לישון. אמא של הבנזוג טוענת שזה בגלל האוויר הבריא שיש שם, שעירונית כמוני לא רגילה אליו. אני גורסת שזה בגלל השיעמום, אבל לא היה לי נעים לומר לה.

ובינתיים, שקיעה. כי הנה משהו שהייתי צריכה לומר: הבית של אמא שלו הוא אחד מהבתים האלה ששוכנים ממש על המים, כך שהנוף הוא אל הים. אז בעוד אני שרועה על הספה גמורה, נצבע הבית בצבעים רכים של שקיעה. בשארית כוחי קמתי (מה לא תעשה בלוגרית מסורה כמוני למען קוראיה. אחחח, אני כבר אנוח בקבר) אל החלון, וצילמתי:

בינתיים, אמא שלו, שרגילה לאוויר הבריא ולכן מלאת אנרגיה, ערכה את שולחן החג. כי אותו יום היה ערב הפסחא. בשבדיה זה כמובן אומר שעורכים את השולחן בכחול ובצהוב, וגם תולים כל מיני קישוטים כמו נוצות ודמויות ציפורים ואפרוחים. אז ככה נראה השולחן שלנו:

לארוחת הערב הבטיחה אמא שלו להימנע מהמסורת השבדית, בעיקר בגלל שהמסורת היא ברובה דגים, והבנזוג אינו אוכל שום דבר ששחה לפני. במקום זה, מלאת מוטיבציה מהארוחה הישראלית יום קודם, היא הכריזה שגם היא תעשה משהו קליל ומזין. סבבה. בדמיוני כבר ראיתי ארוחה עמוסת ירקות, סלטים, הרבה צבע. לכן הייתי קצת, ממ, נקרא לזה מופתעת, כשגיליתי שהיא מגישה לארוחת הערב תפוחי אדמה אפויים עם נתחי בשר עבים עליהם, עם קצת מלח. והקליל איפה? מה, זה לא קליל? תהתה אמא שלו. בטח קליל, שיקר הבנזוג, מונע ממני להגיד לה שכבר אצלנו בפולניה בישלו קליל יותר.

הקינוח, לעומת זאת, היה שבדי מסורתי לפסחא. כל פסחא קונים הורים לילדים מן ביצים ריקות מקושטות בציורי אפרוחים וציפורים ומה לא, וממלאים אותם בשוקולדים. אצלנו במשפחה אין ילדים, אבל הבנזוג לא התבגר מעולם, אז זה גם הולך. וכך הוגשה ביצת פסחא לשולחן:

אחרי הארוחה הזו כבר באמת לא יכולתי לזוז. אמא שלו הציעה שבץ-נא, ולפני שהצלחתי להוציא קול הבנזוג הסכים. נו, זה שהגעתי מקום שלישי מתוך שלושה זה מכובד, לא?

למחרת קמנו, ושוב היתה שמש משו משו. הפעם היינו מוזמנים אל ארוחת הערב בבית של אבא שלו. בגלל שפה אוכלים ארוחת ערב בחמש, ובגלל שבמילא אין מה לעשות, הלכנו כולנו אל הבית של האבא כבר בצהריים. יש לו חצר גדולה, ופשוט התנחלנו בדשא עד ארוחת הערב. ארוחת הערב הפעם היתה שבדית מסורתית לפסחא. אבא שלו, במפגן רגישות אופייני, שכח שהבן שלו לא אוכל דגים, ולכן הכין שולחן שלם עם סלמון, עם שרימפס, עם הרינג, וקצת לחם. הבנזוג בהה בכעס בשולחן ושאל את אבא שלו מה הוא אמור לאכול. אבא שלו נראה כאילו היכה בו פטיש, כשנזכר שהבן שלו כבר שלושים וארבע שנה לא אוכל דגים. מייד הוא מיהר אל המטבח, וחזר עם כדורי בשר מטוגנים. נו, בסדר.

זה היה כבר היום הרביעי באי, וכולנו כבר היינו מרוטי עצבים משהו. ארוחת הערב התנהלה בדממה והחזקתי את עצמי כשאני מזכירה לעצמי שמחר אני עולה על הרכבת חזרה, מחר, מחר, רק עוד ערב אחד. האלכוהול כמובן סייע מאוד. הבנזוג ואני התגלגלנו אל הבית של אמא שלו אחרי, והלכנו לישון. ולמחרת - חזרנו לשטוקהולם. פששש, אנחת הרווחה.

עוד לפני שאני מתחילה, הסבר קצר על איך נראה האי והכפר של ההורים שלו. הכפר מוקף במרחבי טבע מקסימים: גם חופי רחצה טבעיים, כל מיני שוניות וכאלה, וגם, מהצד הפנימי של האי, יערות ושדות. הרבה ירוק. הבתים קרובים מאוד לשפת המים, ושפת המים עצמה לא בקו ישר, כלומר מן מפרצונים קטנים. בגלל זה לא נדיר שם לראות מהחלון גגות של בתים, ואז פתאום תורן של אונייה. כמו בתמונה הזו:

אל האי הגענו באחת עשרה בלילה, שזה, במונחים שבדים ועוד באי הספציפי הזה, אמצע הלילה. הכל היה חשוך, כולל הבית של אמא שלו. בלית ברירה הלכנו ישר לישון.

כבר על היום הראשון באי דפק הבנזוג הברזה של החיים, הודיע שהוא נוסע לפגישה עם קולגות בעיר הגדולה הקרובה (שעה וחצי נסיעה לכל כיוון. במונחים של האי זה כמו לנסוע מתל אביב לרמת גן) ונעלם באופק. הותיר אותי עם אמא שלו, ליום בונדינג. כבר ראיתי בדימיוני איך אכלתי אותה ואני אבלה את רוב היום במשחק שבץ-נא בשבדית. למרבה השמחה, אמא שלו, שהשבדית שלי ממש לא מאתגרת את שלה, הוכיחה שהיא כבר קלטה מה בחורה שטחית כמוני אוהבת, והציעה שניסע למן חנות מפעל ענקית, שנמצאת באי השכן, וידועה במחיריה הזולים במיוחד. התקשיתי להאמין למזלי הטוב, קניות במקום שיחה ספרותית בשבדית, ומייד אמרתי כן. תוך רבע שעה מצאתי עצמי יושבת בוולבו בת העשרים שלה (ברור שיש לה וולבו. למי אין פה וולבו?), חוצה יערות וגשר בדרך אל החנות. ואיזו חנות. זה מן תערובת של איקאה, הום דיפו וגם בגדים ואוכל. והכל בחצי מחיר ממה שראיתי עד עכשיו בשבדיה. צריך להבין את גודל המאורע. כבר שנתיים וחצי (ברוטו) אני כאן, ולא ראיתי פה מעולם חנות זולה. מסתבר שכל מה שצריך לעשות זה לצאת מהעיר הגדולה אל הפרברים, ושם מוצאים מחירים הגיוניים.

אז במשך שעתיים הסתובבנו אמא שלו ואני ובחרנו כל מיני שטויות שאנחנו לא באמת צריכות. קלטתי כמה השתניתי מאז שאני פה רק בבית, עת ספרתי את קניותיי וביניהן היה קנקן קטן לחלב, להגיש לשולחן בשעת התה. הסיכוי שהייתי קונה דבר כזה כשגרתי בתל אביב שקול באמת לאפס. כשסיימנו את הקניות הציעה אמא שלו צהריים, ולקחה אותי לקפה המקומי. שם הם מגישים, בין היתר, סנדוויצ'י שרימפס שנדוגו עוד באותו בוקר ליד האי. לחמנייה שטוחה, שעליה ערימה מכובדת של שריפסים קטנים מקולפים, לימון וקצת איולי. זה עלה משהו כמו עשרה שקלים, וזה היה טרי טרי. פשוט מצוין.

אחרי החנות חזרנו לאי שלה. שמנו לב לתופעה מוזרה: העננים מנמיכים, מנמיכים, מנמיכים... כשהגענו אל האי גילינו שהוא אפוף כולו בערפל סמיך, שרק הלך ונהיה כבד יותר מרגע לרגע. זה נראה ככה (וצריך להבין שמאחורי הסירות שרואים עוד יש המון סירות, שפשוט נעלמו בענן):

לקראת הערב כבר היה אבוד לי, ואמא שלו פרשה על השולחן את לוח השבץ-נא. כשהבנזוג הגיע הביתה הוא מצא אותי עמוק בלוח, מנסה נואשות לסגור פער של חמישים נקודות ונועצת בו עיניים רושפות שהבטיחו לו שבפעם הבאה שייסע בלעדיי עונשו יהיה סירוס כימי. לארוחת ערב הוגש עוף בלימון, שזה לא כל כך שבדי אלא חלק מהניסיון של אמא שלו ללמוד לבשל גם אוכל מודרני יותר, מגמה שאני תומכת בה בהתלהבות.

ביום השני, היום של פורים, קמנו אל אי אפוף ערפל, עדיין. אמא שלו הציעה טיול, ויצאנו לטיול בתוך האי, כלומר אל היער במקום אל הים. היה, רגוע. הודענו שאנחנו נעשה ארוחת ערב, לכבוד פורים, בתנאי, כמובן, שכל הנוכחים יתחפשו. גם אבא שלו הוזמן (הם גרושים אך גרים אחד ליד השני). הכנתי אוכל "ישראלי": פסטה עם רוטב עגבניות, קישואים, בשר וזיתים ירוקים, שזה הרוטב החביב עליי מ"ספר הפסטה הגדול", ובצד חציל קלוי עם פרמזן. הבנזוג היה אחראי על הקינוח, ועשה את פאי התפוחים שלו, זה שבארה"ב היו קוראים לו אפל קראמבל, כלומר המון תפוחים ירוקים ומעליהם שכבה של שיבולת שועל, סוכר וקמח. טעים מאוד, והבנזוג עוד הכין מראש רוטב וניל, גלידת וניל וקצפת להגיש עם הכל. אשר לתחפושות, אמא שלו בחרה בקרני שטן, הבנזוג עצמו בחר גם בקרני שטן (יש לי שני זוגות, אני לא זוכרת למה), ואילו אבא שלו קיבל את אוזני החתול החביבות עליי. אני הפתעתי בתחפושת חדשה, שקניתי בגטבורג, בדרך אל האי, במבצע (רק בשבדיה אפשר למצוא חנויות תחפושות עם חמישים אחוז הנחה בדיוק בפורים. הם כל כך לא מודעים לחגים יהודיים). התחפשתי, כמובן, לשבדית. קניתי פאה בלונדינית ארוכה וגולשת. הבנזוג כמעט נחנק מצחוק עת נכנסתי בהליכה מפתה עלק אל המטבח, ואילו ההורים שלו צחקו בשקט אף הם (ובמונחים שבדים אפשר להחשיב את זה כצחוק רועם).

היו, אגב, שני משברונים לפני תחילת ארוחת הערב: אמא שלו גילתה שאין לה יין, ויין, כידוע, ישמח לב שבדי, ורק הוא, כי בלי אלכוהול הם לא מאוד שמחים. חנות האלכוהול הקרובה אל הכפר נמצאת במרחק חצי שעה נסיעה (בשבדיה רק מונופול ממשלתי מורשה למכור אלכוהול, ולכן אין כזה דבר יין בסופר או בפיצוצייה). רגע לפני שהתייאשתי חפרה אמא שלו בארון המשקאות שלה, ושלפה, דרך נס (נס פורים! לו רק הייתי זוכרת אם היה נס בחג הזה) בקבוק יין ישראלי, ועוד נראה די יוקרתי. כולנו בהינו בהלם, עד שהתבררה התעלומה: בביקור ההיסטורי של ההורים שלי באי, הם הביאו לה בקבוק יין, וכיוון שהיא כל כך התרשמה מחגיגיותו, היא החליטה לשמור אותו להזדמנות מיוחדת. מובן שההזדמנות המיוחדת לא הגיעה, ולכן נשכח הבקבוק מלב. נו, אין כמו יין ישראלי לחג יהודי.

המשבר השני אירע כשהתיכנון לאפות לכבוד הארוחה את אוזני ההמן של קטמן נתקל בבעיה, לאחר שהמחשב סירב להיכנס לישראבלוג. בלית ברירה ויתרנו על אוזני ההמן. (אבל אתמול יצא לי לאכול את אלה שפורד אפה לפי אותו המתכון והן היו פשוט מעולות!!).

זה היה היום השני. וכאן אני אעשה הפסקה, ושאר הימים יבואו בחלק הבא.

* הוספתי בעריכה מאוחרת יותר שני קטעים חשובים שנשמטו מזכרוני כשכתבתי.