| 11/2009
הצללים שמלווים את חיי.
"קצב, קצב!" צועקת המדריכה. הקול שלה מקפץ בחדר הקטן והרייחני, שכבר ממילא טובע בצלילי טכנו קצביים. חוץ מהמוזיקה יש גם צלילי דיווש ואנחנות מאמץ, ומידי פעם צלילים של בקבוק נפתח ומישהו גומע בצמא.
אני שומע את כל זה כי העיניים שלי עצומות, ועיניים שלי עצומות כי אני מתרכז. אני מתרכז כי אני לא בכושר, למרות שעושה רושם שלא משנה כמה אתה בכושר, זה תמיד קשה ככה, ספינינג, ואני שונא את זה.
אני פותח את העיניים ומסתכל מסביבי. יער של ישבנים עטופים בטייטס מפדלים בקצב, משכנעים אותי להמשיך, ואני דוחף חזק יותר וחזק יותר.
"ועכשיו, נגיעה בעומס, עולים לשמונים וחמישה אחוזים ויש עליה. קשה!"
אין לי מושג מה זה אומר. כבר מזמן הפסקתי לנסות לפענח את המתמטיקה הסבוכה להפליא שמאחורי מידות הלחץ, מה שעושה את 75% לנוח ואת 85% לסיוט האולטימטיבי. אני פשוט מסובב את גלגל העומס עד שהפלוס מצביע ישר למעלה והרגליים שלי מרגישות כאילו אני רץ בתוך דבק, ואז אני ממשיך לדחוף קדימה. הרגליים שלי עולות באש, ואני חושב על הקיר - פעם קראתי מזמן על משהו שאצנים קוראים 'הקיר'. זאת הנקודה שבה מספיק לכאוב לך לרוץ, אבל ככל שאתה מתקרב אליה כואב לך יותר. לשבור את הקיר זה להתעלם מהכאב מספיק זמן כדי להמשיך בלי כאבים, וזה תמיד הזכיר לי את הצב ואכילס.
אז אני חושב על הקיר, ואני יודע שאני אשבור אותו גם היום, אבל בנתיים הגוף שלי תשוש ומוכה ואני רק רוצה להפסיק לדווש, לנוח, למות.
אבל אין ברירה, העתיד שלי דורש שאני אהיה בכושר. כדי להמשיך לדווש, אני מחפש משהו, מישהו לשנוא.
פנים עולות באוב, ואני ממלמל בחריקת שיניים מילים לא כנות.
אני שונא את עדי,
אני שונא את חן,
אני שונא את החברים שלהן,
אני שונא את כל הבנות ואת כל החברים ואת כל האנשים ברחוב שלא מצטרפים לגרינפיס ואת טים ברטון ואת מייקל ביי...
...וזה שקר אחד ארוך.
הזאב שלי יושב מולי, ראש מוטה הצידה, לשון בחוץ בחיוך כלבי, מסתכל עלי במבט די מרוצה.
"אנחנו לא כאן כי אתה שונא, כלום". מר קול יושב על הצינור של המזגן. יש לו שיער הרבה יותר קצר עכשיו, אבל המבט המגחך עדיין שם. הוא נשען אחורה וזורק את הראש על הקיר.
"אנחנו כאן כי אתה רוצה יותר מהחיים האלו." אומר אמנט מהצד השני של החדר, מזכיר לי דברים ברורים מאליהם. עדיין יש לו את העיניים האדומות, את הריח הקלוש של גופרית, את השיער המפוזר. אמנט לא השתנה ולא ישתנה לעולם.
'אני יודע', אני חושב, מתנשף ולא מסוגל לדבר.
אני יודע. אני לא שונא, אני לא כועס. אני מתאמן כי אני רוצה להיות שוטר, ואני רוצה להיות שוטר כי העולם שמסביבי חשוב לי. ואפילו עכשיו, אני לא מוצא בעצמי גרם אחד של שנאה להניע את הדוושות, אז במקום אני חושב על בטמן, על חובה ועל כבוד ודוחף קצת יותר חזק.
הגוף שלי עומד להישבר, ואני מסתכל ישר אל הזאב. 'לפחות', אני חושב לכיוונו, 'לפחות תן לי את הכוח שלך. אם אתה לא נותן לי זעם ושנאה, תן לי משהו אחר...'
ואז המדריכה שמה את "איי אוף דה טייגר" במקום מוזיקת הטכנו הקבועה. אני מחייך ויללה זאבית מנסה לפלס את דרכה החוצה מהגרון שלי, אבל במקום אני פשוט ממשיך לדווש.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
