| 12/2009
ככה אני אספר לכם את זה, ואנחנו נצחק, ואתם תעמידו פנים שככה זה באמת קרה.
"...אז הלכתי אליה במסדרון, ואמרתי לה 'יש לך שניה..?' והיא הנהנה. ואז אמרתי 'תראי, את מפעילה על הדירה לחץ שקשה לנו לעמוד בו. אני מאוד אוהב אותך, אבל, אם את יכולה, אני רוצה שתמצאי מקום אחר לישון בו'. ואז חשבתי על גנום שנלחם באורק וורלוק, והוורלוק מטיל עליו פיר, ואז הגנום בורח והכל מעוות כזה מסביבו [כדי לייצג וויזואלית את הפחד, זה נורא יפה], והוא נופל לפני צוק, ושני לפני שהוא נופל הוא מחזיק את המדליון של האליאנס וממלמל 'פור די אליאנס..!' והוא קטן כזה! וזה מרגש אותי, אז נהיה לי מבט כזה, אתה יודעים, מרוגש *עצירה מתודית לצחקוקים, חיוך גדול*, ו... זהו. נגמר."
*צחוקים נבוכים*
"ואז אמרתי לה 'גט דה פאק אאוט אוף מיי האוס!'"
*צחוקים פחות נבוכים*
"לפחות איתמר יוכל להיות בסלון יותר מעשרים דקות רצוף בלי לברוח לחדר לאונן..."
*צחוקים לא כלכך נבוכים*
-
אני עומד בסלון, ומקשיב. היא הלכה להתלבש, ואני מחכה לשמוע את הדלת נפתחת. הקליק מודיע לי שהרגע הגיע. זה הזמן.
אני הולך למסדרון הקטן, הקלסטרובופי, ועוצר אותה.
"יש לך דקה..?"
היא מהנהנת, ואני נושם...
"תראי...", אני מתחיל לדקלם את המילים שהכנתי כבר שבוע וחצי לפני, את הביטויים ששייפתי במוחי לפני הרגע הזה.
היא מסתכלת עלי, ומחייכת. "כמו לתלוש פלסטר, סוויטי." היא אומרת.
"את יודעת מה אני הולך להגיד, אז." אני לוחש לשנינו, ושם יד על הכתף שלה. אני לא אוהב אותה כפרט, אני אוהב אותה כמו שאני אוהב את כולם - כאדם. כרעיון. כישות חושבת. ואני מכיר אותה, זה מכריח אותי להרגיש כלפיה... לפחות חיבה. לפחות חובה.
היא מחייכת, ואני שוב חושב על זה שיש לה חיוך עצוב להפליא. אני תוהה אם זה בגלל הסיטואציה, או בגלל שזה נכון.
"תראי..." אני מתחיל שוב, "אנחנו... אני... את מפעילה לחץ... כלומר, משקל. אז, את יודעת... אם תוכלי למצוא מקום אחר?" אני אומר. "לישון בו, כלומר." אני מוסיף.
היא מהנהנת. "בסדר." היא אומרת. היא יודעת שהייתי בסדר, שהיינו טובים אליה, וזה יפה בעיני שהיא לא הופכת את זה חזרה עלינו, מנסה לעוות את זה כאילו אנחנו אנשים נוראיים. זה לא עוזר לי להרגיש יותר טוב עם זה שהיא צריכה אותי, ואני מתעלם.
זה נגד הקוד.
"אני אמצא מקום אחר", הוא אומרת לי אחרי כמה דקות של שתיקה, ואז מחבקת אותי. "אתה יודע שאני אוהבת אותך מאוד, נכון?".
אני מהנהן, והיא מחבקת, ואז אנחנו נפרדים, ואני נותן לה לחזור להתארגן.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
