תחת שמיים זרים
...והדרך עודנה נפקחת לאורך... |
| 1/2010
האימה המזדחלת לה לאיטה.
החיים הם כמו ג'אגלינג.
אולי כל החיים. אולי רק שלי.
תמיד יש משהו באוויר, תמיד יש יותר מידי דברים לעשות ומעט מידי זמן. אני לא מדבר על שניות ביום, אלא על חודשים ושנים.
אני מבועת כרגע.
אני מבועת שלא קפצתי מספיק רחוק, מספיק חזק, שאני לא אנחת בזמן ובמקום הנכונים. שהצד השני של החיים, החלק הזה שבו אני יכול להיות רגוע ובטוח והכל יהיה בו בסדר, רחוק ממני מידי.
אני צריך עוד חודש אחד. רק עוד חודש של העמדת פנים, של להתחבא בתוך העולם הווירטואלי או בטלוויזיה או בחנות של טאליה. ואז הכל יהיה בסדר.
אבל אני מפחד שנגמר לי הזמן. או שאני אכשל.
כולם מפחדים, אני יודע. זה לא עושה את האימה המזדחלת הזאת יותר קלה.
אני כותב את זה כאן כדי לזכור את ההרגשה הזאת. אני לא אשבר, אני לא אכנע, אני לא אקפוץ מהחלון ואוותר. אני אצליח. וכשזה יקרה, חשוב לזכור את האימה הזאת, כדי לדעת ממה ברחתי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
