| 1/2010
חצי אינסוף.
"תנשק אותה."
"אל תנשק אותה."
"תנשק אותה!"
"אל תנשק אותה."
"אל תנשק אותה."
"תנש- היי! לא הגון."
אני עוצם עיניים. המונולג הפנימי שלי משעשע אותי, וגורם לי לאבד את השפיות באותו הזמן.
אנחנו יושבים, היא על הכיסא מול המחשב שלי, אני על הספה שפונה עליו. ראינו את 'השומרים', וכולם הלכו לישון חוץ מאיתנו, ואנחנו מדברים. אני לא חושב שאי פעם דיברתי איתה כלכך הרבה ביחידות - תמיד היה שם מישהו אחר, בין אם זה בחנות שהיא עובדת בה והלקוחות הפריעו לנו, ובין אם זה אצלנו בבית או במסיבה, או בכל אירוע חברתי אחר. תמיד היו שם אנשים. ובפעם הראשונה אין, ואני פתאום שם לב לכל כך הרבה דברים.
אולי זה לא פתאום. תמיד ידעתי שהיא יפה, וחברתה תמיד נעמה לי. אבל אף פעם לא רציתי לנשק אותה ונרתעתי מזה כלכך הרבה, באותו הזמן.
אנחנו מדברים על כל העולם. אני מספר לה על הפעם הזאת שעבר לי כדור מול הפנים בצבא, ממחיז את זה, והיא צוחקת. אני משקר על איך נותרתי בלי פחד מאז - זה כמעט נכון, כי אני לא מפחד למות, או להיפגע. אבל אני כן מפחד מהעתיד, למשל. אני מספר לה על הפעם שהצלתי את חייו של בוריס, והיא לוקחת את זה קשה. היא מספרת לי על אהבות ישנות, ואני מקשיב. אני מנסה לספר לה על עדי, על ההתחלה. אני נזכר בדרך אל הקיבוץ, ובעליה אל החדר, ובדלת הפתוחה, ובחיוך, ובמכנסונים. אני מנסה לספר את זה, אבל הקול שלי נשבר והעיניים שלי נעצמות, ורק שברי משפטים יוצאים ממני. היא שמה לי יד על הכפף, ואני מנסה לחייך, אבל זה מרגיש כמו חיוך מחריד למדי, אז אני מוותר עליו.
ואני כמה אליה. הגוף שלי רוצה אותה, אני רוצה לגעת בה, אני רוצה לחבק אותה, אני רוצה לנשק אותה.
ואני נדחה ממנה. היא צעירה ממני, היא צינית, מידי. היא לא חוותה אהבה קודמת, וזה מרגיש לי לא הגון. והיא צעירה, היא צעירה, היא צעירה.
"תנשק אותה!" חצי ממני דורש. "ואז מה?! לאן זה יוביל? מה זה יתן לנו, חוץ מנחמה זמנית בעולם קר?" אני עונה.
"...שיאהבו אותי." היא אומרת, ומסתכלת על הרצפה.
"אנחנו אוהבים אותך נורא!" אני אומר.
"מי זה אנחנו..?" היא שואלת, ואני מבין שאני מחצין את המונולג הפנימי שלי.
"אה... זה האנחנו המלכותי." אני אומר, ושולח יד ללטף לה את הצוואר. היא מחייכת.
"היא לא רוצה אותנו, תראה, היא לא מגיבה למגע שלנו."
"היא רוצה אותנו, תראה, היא לא נרתעת מהמגע שלנו."
אני עוצם עיניים. ואז אני פותח אותן, ורוכן אליה, ומנשק אותה. על המצח.
היא מסתכלת עלי, ואני לא יודע מה היא חושבת. אני אף פעם לא יודע מה היא חושבת, אני מבין בהפתעה, וזה מטריד אותי.
אנחנו ממשיכים לדבר, ומידי פעם אני נוגע בה, והיא לא מגיבה, והמונולוג הפנימי שלי ממשיך לרעום. אני מתעלם, או לפחות מנסה. בסופו של דבר מגיעה שעתה ללכת. אנחנו נפרדים, אני מחבק אותה, ומנשק אותה על הלחי. היא לא מגיבה, לאף כיוון, ואני לא יודע מה לחשוב. היא יוצאת מהדלת, ואני מסתכל עליה יורדת במדרגות ולא מסתכלת אחורה, ואני נזכר. אני עוצם עיניים, וסוגר את הדלת, ומטייל בסלון, ומגיע אל דפנה, ומנשק לה את המצח כדי שתישן טוב, והולך לחדר, ומתפשט, והולך לישון.
בלילה אני לא חולם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
