בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון.
אל הספריה.
המורה המאיימת שלי לאנגלית הפכה לספרנית, וקרעה אוגדני דפים מתוך ספרי שירה.
"הדפים האלו עקומים ולא נחוצים!"
לך תסביר שירה לספרנית, חשבתי, והמשפט הדהד מהקירות.
הספרנית תקעה בי מבט עויין, ואני נעלמתי אל בין המדפים.
שירים של א. עלי ומיקה קרני היו פזורים בכל מקום. אספתי דפים מיותמים וניסיתי לחבר אותם חזרה למקומם בחשאי. בקצה אחת השורות שכב לו ספר בודד על הרצפה, פתוח במרכז. הרמתי אותו, וניגשתי אל המורה שהפכה לכובשת כדי לברר מה חטאו.
"זה לא ספר," היא צווחה בקולה החודרני והצביעה על התווית הקטנה שבצדו, "זו זוהמה!"
על התווית, בכתב קטן ועדין, בעט כחול דק, היתה כתובה מילה אחת - "אירוטי".
לך תסביר אירוטיקה לספרנית, חשבתי. הפעם הקירות שתקו.
שתיקת הקירות גרמה לי להרגיש לא רצוי. דחפתי את הדפים המיותמים ואת הספר החוטא לתיק הירוק שלי, ועזבתי את הספריה.
בדרך לתחתנת האוטובוס, הילדה הגברית שהיתה מאוהבת בי בתיכון רצה אחרי. האטתי, וחייכתי אליה כתמיד. היא דיברה אלי בפונט בלתי קריא, ושורות של מילים עזבו את פיה, מעוותות וכמעט בלתי אפשריות להבנה. מהמעט שהצלחתי להבין היא דיברה על הטבח בספרייה ועל האוטובוס שעמד להגיע.
בתחנה בדקתי את ציודי, כרגיל.
הארנק היה במקומו, בכיס ימין. בכיס שמאל, קייס משקפי השמש החזיק את משקפי הראייה הרגילות שלי. הסלולרי...
ראייתי עזבה אותי, וטסה לאורך הרחוב, אל תוך הספריה, דרך מסדרון ממסדי ארוך, במעלה מדרגות, לאורך מסדרון נוסף, דרך דלת, לאורך חדר שהיה העתק של שלי, והתמקדה בטלפון האפור, הקטן, שעמד על השידה במקומו הקבוע מעל המסך.
"הטלפון..!" מלמלתי ופתחתי עיניים מייד.
התגלגלתי הצידה מהמיטה, וניגשתי את הטלפון.
מסיבה לא ברורה, הוא היה מכובה.
הדלקתי אותו, וזוג הודעות ברכו אותי.
לגרום לי לחייך ככה על הבוקר, זה קשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
