תחת שמיים זרים

1995

הנער הצעיר התכווץ במקום כמו קפיץ, ואז התפוצץ קדימה במערבולת של תנועה. הוא רץ קדימה בכל כוחו וזינק קדימה שניה לפני שפגע בקיר הלבנים. ברגל אחת הוא דחף את הקיר והניף את ידו למעלה, מנסה לשווא לגעת בתקרה, אבל התנועה דחפה אותו אחורה, לא למעלה.

"לא רע, אייסמן" מלמל הנער המשופם שעמד לידו, "אבל אני יכול להגיע!"

"בטח ריפר," מלמל אייסמן מתוך שיערו הארוך, המבולגן. "בטח."

ריפר גייס את המבט הכי קשוח שלו, ומתח את עצמו בדומה לחברו. הוא התפרץ קדימה בריצה, בועט בקיר, ומגיע כמה סנטימטרים קרוב יותר מאייסמן אל התקרה. הוא הסתובב אחרוה במבט שחצי, וחייך.

אייסמן חרק בשיניו, וכיווץ את עיניו בריכוז. הוא מתח את עצמו, מתכווץ במקום, ומגייס את כל האנרגיה שגופו הצעיר יכל להכיל. מבטו קבוע בקיר, הוא התפרץ קדימה, משחרר את כל האנרגיה שאגר. בחמישה צעדים הוא כיסה את המרחק עד הקיר, ואז זינק קדימה. רגלו הימנית פגעה בקיר, והוא דחף למטה. הזמן כאילו האט בעוד אייסמן ריחף מעלה, והניף את ידו אחורה. בצליל 'טררררראק!' מתכתי, ידו גירדה את תקרת האלומיניום המחוררת של בית הספר. הזמן האיץ שוב ואייסמן צלל אחורה, נוחת על ארבע, בתנוחה קופית משהו. הוא נעמד והסתובב, מחייך אל ריפר דרך שיערו המדובלל.

"אייסט איט..."

2005

אני שונא להתעורר בבוקר. אפילו שזה הרבה יותר נחמד בימים אלו, זה עדיין מעיק. אני חלש מידי מכדי להצליח לגרור את עצמי מהמיטה בשעות שאל אנשים רגילים, ואני תמיד מוצא את עצמי נשאר עוד שעה במיטה, בוהה בתקרה, וחושב על כלום.

בסוף התגלגלתי הצידה מהמיטה, ונחתתי על ארבע לצדה, בתנועה שהיא טבע שני לי כבר שנים. הדלקתי את המחשב כרגיל, והלכתי לצחצח שיניים.

כשחזרתי, בהיתי במסך וניסיתי להתפקס. נשעתי על השולחן ובטעות דחפתי את המקלדת. על דף הנייר שנמצא תמיד מתחת לה, מצאתי מילה אחת, משורבטטת בכתב ידי.

"המממ..."

מזמן לא לבשתי מכנסי ספורט. אני תמיד שוכח כמה שהן נוחות. את נעלי ההרים הכבדות קשרתי בקשר מרובע. על הסניקרס וויתרתי. הן לא יתאימו.

נעמדתי במקום ופיסקתי את רגלי. נמתחתי במקום, מושך את שתי הידיים מעל הראש ואז לצד שמאל. בעטתי באוויר פעמיים, רק כי המכנסיים אפשרו לי. את המשקפיים השלכתי בבוז על השולחן. בדילוגים זריזים קיפצתי אל דלת הכניסה.

"אני הולך לרוץ!" צעקתי לאמא המופתעת, וברחתי מהר לפני שהיא תספיק לשאול שאלות. את מדרגות הכניסה חציתי בשני זינוקים, והתחלתי לרוץ לאורך הרחוב.

"תהיתי מתי תגיע." מלמלתי תוך כדי ריצה לדמות הערפילית שרצה לצידי. הזאב פשוט חייך והאיץ, משאיר אותי מאחוריו. האצתי קצת, והתכופפתי קדימה כמו שהוא לימד אותי, נותן למשקל הגוף שלי להקל עלי את הריצה במהירות. תוך כמה דקות הגעתי אל קצה הרחוב. הזאב ישב שם, מסתכל עלי עם לשונו בחוץ - חיוך כלבי. "אחרי..." הוא מלמל, וזינק על קיר אבן צר שהוליך אל תוך אזור גינתי, מלא בקירות, מעקים צרים, מגרשים ומדרגות. הוא עצר בקצה הקיר וחייך. חייכתי איתו.

קוראים לזה "פארקור", או "ריצה חופשית". זה מן ספורט כזה, שהתחיל בלונדון וצמח לכל מיני מקומות אחרים. "חציית מסלול המכשולים היומיומי שכולנו חוצים, אבל מזווית אחרת", אמר בחור אחד בטלוויזיה שניה לפני שהוא וחבריו זינקו לכל הכיוונים, מטפסים, חוצים, מחליקים ועוברים כל דבר שעמד בדרכם. שרבטטתי את השם על הדף שמתחת למקלדת, כדי לבדוק את זה מאוחר יותר, והגעתי לכאן. משהו... ישן, שלא פגשתי מזמן, התעורר בתוכי כשהגעתי לדף ההסברים. משם הדרך למכנסי ספורט ונעלי הרים היתה קצרה.

"אז, איפה מתחילים?" שאלתי את הזאב.

"שם." הוא אמר, מצביע עם קצה חוטמו למטה, על גן השעשועים. חייכתי, וזינקתי למטה, נוחת על ארבע וממשיך בריצה קדימה, מזנק שוב, ונוחת בקלילות חתולית. הזאב זינק אחרי, והדריך אותי במורד גרמי המדרגות האדומים. לאורך הדרך ניסיתי לאזן את עצמי על מעקים ללא הצלחה, ולבצע קפיצות משולשות מכל משטח שיכולתי, גם את זה ללא הצלחה מרובה. חוסר שיווי המשקל שלי, והעובדה שהתחלתי להתנשם בכבדות אחרי פחות שעשר דקות ריצה, גרמה לי לאבד חלק מהביטחון. משהו בי רצה לחזור הביתה, ולשכוח את העיניין לנצח.

במורד גרם המדרגות האחרון הזאב עצר. הוא בהה בי, קורא את מחשבותי, ומטה את ראשו הצידה באותו חיוך כלבי מוכר שתמיד מצליח לעודד אותי.

"מתחילים כאן" הוא אמר, ואז הסתובב והתחיל לרוץ. הוא רץ בקלילות לאורך קיר נמוך, ואז זינק למעלה על קיר גבוה יותר, מדלג בדרך על קיר בינוני שעמד בינהם. "תגיע אלי." הוא אמר.

רצתי אחריו, מאבד קצת את שיווי המשקל לאורך הקיר הראשון, כמעט נופל בזינוק על הקיר השני, ועוצר לחלוטין מול הקיר השלישי. עם שתי ידיים עליו זינקתי למעלה ונעמדתי. הגעתי את הזאב, ואז הוא הצביע קדימה שוב. "זנק."

הבטתי למטה, מגובה מטר וחצי בערך. זה נראה גבוה יותר משם. בקלילות זינקתי למטה, ונחתתי רע. מעלי יכולתי לשמוע את הזאב נאנח. חרקתי שיניים, והסתובבתי חזרה אל הקיר הנמוך. הפעם חציתי אותו בביטחון, מזנק בקלילות על הקיר השני ומתפס על השלישי בזינוק כמעט חינני. הגעתי שוב אל הזאב. עצמתי עיניים ונשמתי חזק.

"הזינוקמבוצעכלפימעלהולאמטהואזבאווירצריךלהתכווץפנימהכדילהכיןאתהגוףלנחיתהולסייםבנחיתהעלכריותהאצבעותוהידייםכדילספוגאתהשוק".

זינקתי, הפעם מעלה. בעודי באוויר משכתי את הברכיים מעלה לכיוון החזה, ואיזנתי את עצמי עם הידיים. נחתתי במדויק, על ארבע, בחיוך.

"יפה מאוד" אמר הזאב מאחורי. "עכשיו בגלגול."

עליתי חזרה על הקיר בחצי שניה. נשמתי פנימה, וזינקתי. כשפגעתי ברצפה דחפתי חזק עם שתי הרגליים והגלגלתי לעמידה, בלי לגעת ברצפה עם הראש, או שום חלק של עמוד השדרה. חייכתי בגאווה לא מוסתרת אל האדם האקראי שעבר שם, ונתן בי מבט תוהה.

אל מזרקת השתיה הגעתי בדילוגים קלים.

"מוכן?" שאל הזאב. הנהנתי. "אז אחרי."

הוא זינק קדימה ואני אחריו. את הקיר הנמוך הראשון חציתי בריצה בטוחה, ודרך הקיר הבינוני על הגבוה, לאורכו, ואז בגלגול לרצפת מגרש החנייה שבצדו השני. שם רצתי לכיוון קיר בניין גבוה באלכסון, ואז הרמתי רגל אחת, ודרכתי עליו, דוחף את עצמי הצידה בקפיצה משולשת, מזנק לאורך מגרש החניה ומסתובב חזרה לכיוון מגרש המשחקים. הקיר היה גבוה יותר כאן, אבל הצלחתי לזנק עליו עם הידיים ולהעלות את עצמי הקלילות. משם זינקתי למטה, מתגלגל לעמידה. זינקתי על מעקה קרוב, ואיזנתי את עצמי לאורכו עד שהגעתי למזרקת השתיה. חיוך מאושר היה מרוח על פני - הכל נעשה בתנועה אחת, ללא עצירות.

את הדרך חזרה במעלה המדרגות עשיתי בשילוב של איזון על מעקים, הליכה מהירה וזינוקים במעלה המדרגות. בכניסה לרחוב שלי עצרתי. מעולם לא שמתי לב כמה קירות ישרים, כמה זוויות, כמה פינות ומעקים יש בכל מקום. בדרך החלטתי לנסות עוד תנועה או שתיים, ובכניסה לחנייה תת קרקעית עצרתי, וניסיתי את זינוק החתול. בפעם הראשונה עצרתי באמצע הדרך, אחוז פחד. בזינוק השני התרסקתי אל תוך הקיר. בשלישי הצלחתי בשלמות, פוגע בקיר עם רגליים קדימה, ומזנק למעלה. זינקתי שוב למטה בקלילות, נוחת כחתול, ואז נעמדתי, מביט על קיר קרוב, ומעליו תקרת בטון.

התכווצתי במקום ואגרתי אנרגיה, ואז התפרצתי קדימה במערבולת של תנועה. תוך שלוש צעדים כיסיתי את המרחק עד הקיר, וזינקתי קדימה עם רגל מושטת ישר, דורך על הקיר ודוחף למעלה, מלטף את התקרה בקלילות בדרך חזרה. נחתתי, ודרך השיער המתארך במהירות שלי סיננתי - "איסט איט."