תחת שמיים זרים

[לקוראת וותיקה שאוהבת חתלתולים]

"...שאנשים שמטיילים הם אנשים טובים יותר." אמר לי הבחור בתחנה, שאת שמו לא שאלתי. הייתי בדרך חזרה מהקיבוץ שלה, והשתעממתי לי בתחנה, עד שאוטובוס טיולים עצר, והמדריך ירד. הוא היה בחור בן 23, קצת נמוך ממני, ג'ינג'י עם שיער קצוץ.

"למה אתם מאמינים בזה?" שאלתי, עוצר את שטף דיבורו, כדי להתעכב על הנקודה הזאת. משהו בה צלצל נכון, ורציתי לעצור עליה.

"זה פשוט משהו שרואים. אולי זה בגלל שהם עוזרים לאחרים ואחרים צריכים לעזור להם, וזה הופך אותם לאנשים טובים יותר."

לא הסכמתי. בטיולים תמיד הייתי מקפץ קדימה ואחורה לאורך הטור ההולכים, מזנק על סלעים, עוזר לכולם לעבור, ואז רץ להתחלה שוב, מדבר עם כולם בדרך עד שהגענו לנקודה קשה שוב, ושוב זינקתי עליה והתחלתי למשוך אנשים. אבל אני לא אדם שמטייל.

"אולי..." התחלתי, מנסח מילים בראש תוך כדי דיבור, "אולי זה כי אין מטרה מוגדרת, מלבד הטיול."

"יש," הוא אמר וצחק, "לחזור לאוטובוס."

"זה בדיוק זה," אמרתי, והמילים יצרו את עצמן, מתגבשות מתוך הריק כמו שקורה לי הרבה יותר מידי פעמים. "כי, ביום יום, תמיד יש מטרה. הולכים כדי להגיע, עובדים כדי להרוויח כסף, לומדים בשביל ציון. אפילו כשיוצאים זה בשביל לשתות, לרקוד, להנות כמטרה סופית. הכל מצוייר ומתוכנן, ארוז יפה. אבל כשיורדים מהאוטובוס רק כדי לחזור אליו, אין מטרה לטיול. וכשאין מטרה, משהו בך משתחרר, ואתה נהיה חופשי. אתה מחייך מבפנים, וכשטוב לך, אתה אדם טוב יותר."

"אולי." הוא אמר בחיוך גי'נג'י. הוא ישב בנוחות בתוך החלון של הטרמפיאדה שבה חיכינו לאוטובוס, כל אחד לכיוון אחר, ומתח זוג רגליים יחפות קדימה. "אבל זה לא משנה. אנחנו לא מתעמקים בסיבות למה זה, פשוט מקבלים את זה כעובדה. אנשים שמטיילים הם אנשים טובים יותר, ואנחנו מרגישים טוב כשאנחנו מוצאים אנשים לטייל."