תחת שמיים זרים
...והדרך עודנה נפקחת לאורך... |
| 9/2008
מבוא לפילוסופיה של הדת
אני נכנס בדקה וחצי איחור. כולם כבר יושבים עם הדפים, אבל אף אחד לא כותב. כולם, כ-ו-ל-ם, מחזיקים את הראש ביד ועל פניהם מרוח מבט מלא כאב ואימה.
אני יורד במדרגות, נותן למשגיחות את כרטיס הסטודנט, ומקבל עותק מהמבחן. אני בוחר מקום, מתיישב, ממלא את שמי ואת שם הקורס, "מבוא לפילוסופיה של הדת" על המחברת, ופותח אותה. דף בודד, לבן ומבהיק נושר על הרצפה, ואני מתכופף להרים אותו. בעודי מתיישב, אני מחזיק אותו ביד אחת וקורא. זה מתחיל כרגיל "אוניברסיטת תל-אביב", "עד שני עמודים", נא ענה על השאלה הבאה".
ואז יש רווח של שלוש שורות, ושאלה אחת, פשוטה, קצרה, קלילה.
"האם יש אלוהים?"
*מצמוץ*
*מצמוץ"
"וואה..?" סילבסטר סטאלוני משהו נפלט מפי, בעודי מחפש בפאניקה עוד דפים, עוד שאלות, בחירה, הדרכה, משהו!
כלום. רק שלוש מילים פשוטות ואינסופיות.
יש בי דחף אדיר לפתוח את המחברת, לשרבט "42" ולהגיש אותה, כי זאת נראית לי התשובה האפשרית היחידה לשאלה הזאת. אבל לתשובה האפשרית הזאת יש רק ציון אפשרי אחד, ועד כמה שזה יהיה קומי, אני מחליט לא לעשות את זה.
אז אני כותב את הדבר היחיד שאני יכול לכתוב, את התושבה היחידה שאני מרגיש שהיא נכונה.
במשך עמוד וחצי אני מאלתר על אנסלמס ותאולוגיקניים קוסמולגים, ואז עונה:
"כאיש מדע, אני לא יכול להאמין במשהו ללא הוכחות לקיומות. יחד עם זאת, אני לא יכול לשלול את קיומו של משהו שאין לי שום מידע עליו, שום הגדרה ברורה שלו ושום דרך למדוד אותו. ולכן אני מגיעה לתושבה אפשרית אחת:
האם יש אלוהים?
אני לא יודע."
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
