חצי שנה, שישה חודשים, מאה ושמונים ימים.

באמת עברה תקופה.

אנשים נעים ונדים מהתמכרות אחת לשנייה, גם אני וגם אתה.

הימורים, אלכוהול, סמים, טלוויזיה, אהבה, מין, כאב, הרס, שקט, מוזיקה.

כל כך הרבה היבטים בחיים, רגעים, חפצים, דברים שאפשר להתבוסס בהם, להתפס בהם.

בריחה. מילה כל כך קצרה, קליטה, נעימה לאוזן.

מה קורה כשנמאס לברוח? כשאני יודעת שאם אברח אין לי איפה להתחבא.

החיים כל כך דינמיים שאי אפשר לתאר, לעקוב או לספור ולכמת.

שום דבר לא כמו שהיה בעבר אצלי בחיים, גם לטוב וגם לרע.

אפשר רק לנסות, לשרוד, במובן האמיתי של המילה ולא האבסורד שנוצר בתוכניות ריאליטי.

להתהלך על קצה התהום, היה נשמע כה מרגש, מאתגר..

עד שהבנתי שלהיות לצד מי שקופץ מהצוק לא יעזור לי לקפוץ מהשרפרף.

הנוכחות שלו, שלה, שלהם.. אני לא יכולה להמשיך לשאוב מהם את התחושות האלה, זו לא אני יותר.

רק בגלל שאני מתחממת מול המדורה שלהם זה לא אומר שהצלחתי להבעיר אש.

עוד מעט 18, גיל הזוי.

חופש מדומה מהול בהרבה ציפיות והמון פריצת גבולות.

זה הזמן שלי, עכשיו, לעשות מה שאני רוצה, להיות קצת אגואיסטית לשם שינוי.

נראה איך יסתדר, משום מה אני אופטימית.

התגעגעתי, ללא ספק.