למה אנחנו לא יכולים להיות כמו כל זוג נורמלי?

להיפגש כל יום,

לדבר בטלפון מתי שאנחנו רק רוצים,

בלי כל הגעגועים האלה מסביב.

זה יקרה רק אם נחזיק 4 שנים ונעבור את הצבא. 

וגם אז שום דבר לא בטוח.

זה קשה כל כך. 

לשבת בבית ורק לספור את השניות ( שמתארכות לשעות ולימים ) עד לרגע שאני רואה אותך.

כן זה נשמע נורא, אבל אין לי מה לעשות. אין לי עבודה, כל החברות מתגייסות או רחוקות, ונמאס לראות את המשפחה שלי כבר (וכן גם להם נמאס).

אתה הדבר היחידי שמוציא אותי קצת מהשגרה המטומטמת הזאת,

ליומיים אני מרגישה קצת מאושרת, אפילו מאוד מאושרת, וגם לזה אני צריכה לחכות כל פעם, יותר מידי זמן.

אני צריכה להתגייס כבר.  וגם את זה מונעים ממני עד מרץ.

חיים נפלאים משו.

נמאס לי