אממ ואו מזמן לא עידכנתי.
זה לא באמת משנה למישהו אבל בסופו של דבר אני קוראת וזה מזכיר לי תקופות מסויימות.
אז זה נחמד באיזשהו מקום.
אז, חודשיים לפני גיוס,
עוד שניה נגמר לי המלווה בנהיגה,
עדי מתגייסת עוד שבוע,
אין לי עבודה,
אין לי כושר,
אין לי כסף,
ואני בהחלט מכירה כל פינה בבית שלי באופן מושלם.
יש לציין גם שהפייסבוק נחרש כי פשוט אין שום דבר אחר לעשות.
אבל נו מה אני אגיד.. טוב לי ואני שמחה, ז"א אני מתחרפנת לפעמים
אם זה בנוגע לעליה שלי במשקל או לשהייה ממושכת בבית ( ובהחלט יש קשר בין הדברים. )
וגם יש קצת הרגשה של לבד לפעמים, אבל זה דיי הגיוני בהתאם לנסיבות.
באופן כללי אני בסדר אפילו יותר מבסדר.
כמעט שנה עברה מאז שאני והבחור נפרדנו והייתי חייבת לכתוב על זה
כי בתקופה ההיא דיי ברחתי לבלוג כדי לפרוק את הכל
ועדיין כל פעם אני נכנסת מחדש לחודשים ינואר-מרץ וקוראת שם
לא יודעת למה אפילו, יש לי מן קטע כזה לקרוא דברים או לראות תמונות שעושות לי
לא טוב במיוחד ולבכות.
מטומטמת קצת הא?
לא נורא.
כרגע אני והוא שנה ו9 וחצי P:
ואני מאוד מקווה שזה יחזיק מעמד, עכשיו כשהוא קצין ואני עוד שניה מתגייסת
זה ממש לא הולך להיות קל, אבל נו.. אופטימיות זה חשוב.
אז אני אקדיש את הפוסט המיוחד הזה ( הוא באמת מיוחד כי לא כתבתי שנים )
לעדידוש אהובתי.
שכמובן אני אכתוב לך הכל בברכה מסודרת, אבל באמת
אני מאחלת לך את הגיוס הכי הכי קל שבעולם
שתהני כמה שאת יכולה, תכירי אנשים שיגרמו לך להיות מאושרת,
וכמובן שתצאי כמה שיותר ותבואי לערד כדי שנראה אותך קצת :)
אני אוהבת אותך :)
וזהו לבינתיים, הייתי חייבת לעדכן זה נורא הציק לי בעיניים שהפוסט האחרון מדכא והוא מאוקטובר.
הפי ניו יר? :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יעלולה!