לפני כמעט חצי שנה קרה משהו מטופש. נפצעתי. יום למחרת הייתי אמור לשמור בבסיס. החלטתי לשמור על אף הפציעה כי ידעתי מה יקרה אם אני אוציא גימ"ל. All hell will break loose, and the abyss will seem like a vacation. בסופו של דבר כאב לי יותר מדי, והלכתי לרופא. רציתי רק לקבל תרופה וללכת לשמור, אבל הפנים הפעורות של החובשות היו רק הקדמה לשלושה ימי גימ"ל, שהתארכו אח"כ לשבוע. התהום פצתה את פיה: רזרבה אחת הייתה בחו"ל. השניה הייתה גם כן פצועה. הקפיצו בן אדם בשביל לבצע את השמירה, ואיך לא, אני קיבלתי את השבת שלו.
זעמתי.
אני זוכר שחשבתי על המסר שדבר כזה משדר - "אם אתה חולה, עדיף שתשמור, כי אחרת נשדרג לך את השמירה". אבל בעצם... כבר ידעתי את זה מראש (אחרת למה כל-כך התאמצתי לשמור פצוע?).
כשאמרו לי שקיבלתי את השבת קרה משהו מיוחד, משהו נפלא עד אין קץ, משהו פעוט, אבל משמעותי. אירוע מכונן - החלטתי לא לוותר. זה היה כזה נושא מטופש. השבת הזו הייתה יכולה לעבור כבר לפני חצי שנה, אבל... אני לא הסכמתי לזה. זה לא שהפכתי להיות אידיאליסט פתאום. ויתרתי על זה בגיל 12 כשגיליתי שזה לא פרקטי. אבל פשוט לא יכולתי לוותר. אני חווה את אותו הזעם כשאני כותב על זה עכשיו. איך יכול להיות שאם אני חולה או פצוע אני צריך להיענש על זה?
נלחמתי ברס"ר. נלחמתי במפקד של הרס"ר. נלחמתי במפקדים שלי. אח"כ עברתי להלחם בשומרים האחרים. התחלתי להחליף את השמירה קדימה. שבוע, ועוד שבוע, ועוד שבוע. בפעם האחרונה שהחלפתי את השמירה עשיתי את זה לפני שפורסם לוח השמירות. הרס"ר לא ידע להגיד לי מי יעשה שבת בחודש הבא, אבל הוא ידע להגיד מי אולי יעשה שבת (נדרשו שתי שאלות נפרדות מצדי כדי לגלות את זה).
אחרי שקיבלתי את הרשימה התחלתי להרים טלפונים לאנשים:
"היי, אני יודע שכבר זמן מה לא עשית שבת, ושאולי תעשה שבת בחודש הבא. לי יש שבת עכשיו, אתה מוכן להחליף איתי?"
אזרח שהיה איתי בצוות צחק עליי. הוא חשב שאף אחד לא יסכים לדבר כזה. הוא צדק... כמעט. מתוך רשימה של שבעה אנשים קיבלתי חמישה סירובים. ה-"כן" היה בשיחה השישית. אותו אדם שהחליף אותי השתחרר לפני שהוא הספיק לקבל שבת נוספת וכך יצא שבעצם לא ביצעתי שמירה בכלל (התוכנית שלי הייתה להמיר את השבת בשמירה רגילה, כמו שהיה אמור להיות, אבל זה יצא קצת יותר טוב).
אז זה היה סיפור ממש דבילי על חייל שלא רצה לשמור, ואכן לא שמר. או אולי זה סיפור על חייל שלא הסכים להידפק, שלא הסכים לקבל עוול, רק כי היה נוח לרס"ר. אבל אחרי הסיפור הזה, שנמשך כחודש וחצי, משהו בי השתנה. הבנתי שגם הדברים שנראים בלתי אפשריים, הם אפשריים, אם לא מוותרים.
בזמנו אפיינתי את המצב כך:
א. אין לי מה להפסיד.
ב. הסיכוי שלי לשנות את המצב הזה הוא נמוך מאוד, הוא כמעט אפס (אבל הוא לא אפס).
ג. אני יכול לנסות לשפר את המצב שלי בחינם.
המצב הזה חוזר על עצמו בחיים על בסיס יומי, בכל מיני סיטואציות, בכל מיני תמורות. הבעיה של האדם הממוצע (וגם שלי עד לאותו אירוע) היא שהוא מתמקד ב-ב', ואז גם נעצר שם. אנשים מוותרים על דברים אפשריים כל הזמן, רק כי הסיכוי להצלחה שואף לאפס. מה שהסיפור הזה עשה לי היה פשוט - עברתי למצב בו אוטומטית, בלי לחשוב על זה, אני ממשיך ל-ג'. זה גרם לשורה רציפה של מקרים בהם לא האמנתי שיש לי סיכוי, אבל הלכתי על זה בכל זאת. ואח"כ גם הצלחתי.
היום הכי משעשע אותי להתקל באנשים שנעצרים ב-"אין סיכוי". אנשים שהופכים את "כמעט אפס" ל-"אפס". אני צוחק כשמישהו אומר לי "אי אפשר לעשות את זה". הרי, אם זה לא נוגד את חוקי הטבע ברור שזה אפשרי.
נ.ב
אן, הכותרת בשבילך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
