הגעתי לקצה המנהרה, היה הרבה אור לבן (של חדר טיפול נמרץ, אצל אלוהים חשוך)
שאלתי:
יש אלוהים?
יש אלוהים?
יש אלוהים?
יש מישהו בבית?
אין תשובה,
חזרתי למטה למכונות של טיפול נמרץ, לידי שכבה נערה\חיילת בת 19 שנפגעה בפיגוע בכניסה לצריפין.
לא הייתי מודע לקיומה (הרדימו אותי בכוח לשבועיים).
הייתה לה (כך סיפרו לי אימי, אישתי והרופא שהציל את חיי ד"ר איגור) צלקת קטנה ברקה הימנית ועד אחת ברקה השמאלית, באמצע עבר רסיס שפילח את מוחה מבפנים.
התאוששתי (למרבה ההפתעה) והועברתי למחלקה כירורגית, החברים באים לבקר, אני עמוס תרופות מרביץ צלילות שלא היו מביישות את ג'ים מוריסון.
שבוע לפני הועברה החיילת לבית לווינשטיין, ד"ר איגור ירה לי את האמת בפרצוף אתה נס רפואי, אצלה זו רק שאלה של זמן!!!!
שבוע מאוחר יותר הגעתי גם אני לבית לווינשטיין (מחלקה 4 חדר 6 למי שמתעניין) החיילת הייתה קומה מעליי (נפגעי ראש מחלקה 5) משפחתה לא משה מצידה.
ואני, אני משתקם ומתלבט לעלות לעודד ולבקר או לא? אם הייתי בוחר בכן היה זה כמו לזרות למשפחה מלח על הפצעים, הם יודעים מי אני, "חניתי" ליד הילדה הקטנה והיפה שלהם שבועיים.
למה להכאיב עוד יותר נשאתי בליבי תפילה חרישית לשלומה, זה לא עזר, אלוהים לא שמע, הוא בטח היה עסוק בדברים חשובים יותר כמו הרג המוני בשמו, או אינוס נערי מזבח קתוליים, מי יודע על מה הוא עובד.
נסתרות דרכי האל.
שבוע לפני שהשתחררתי חלפה השמועה, כמו רוח רפאים אפלה, היא מתה! סוף סוף יש לה סוף, וזה עצוב וזה רקוב, הורים לא אמורים לקבור את הילדים שלהם, לא, לא, לא!!!!!!!!!!!!!
בן-זונה קטן שפל ומלוכלך, זה מה שאתה (כן אתה אלוהים).
אם אתה כאן שיצעד צעד קטן קדימה, גם אם אתה מתבייש להודות שאתה הוא האלוהים, וכל הזוועות מתבצעות בעולם מתרחשות בשךו ותחת השגחתך.
יצא נא ויאמר די, נשבר לי הזין מכם!
אבל האלוהים שלנו עסוק בהתנתקות,
וזה של המוסלמים עסוק בהתפוצצות,
וזה של הנוצרים עסוק בטיוח בעילת קטינים,
וזה של ההינדים כבר מסטול מרוב קטורת וגאנג'ה,
וזה של ....
וזה של ....
מזלך שיש לך כל-כך הרבה תעסוקה, אחרת הייתי חושב שאתה לא קיים, אבל אתה שם בפינה מתבייש, ועד שתאזור אומץ לצאת ולעשות סדר כבר לא יהיה למי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
