זה אולי הדבר המוזר ביותר שעשיתי עד כה, לכתוב בבלוג ביום בעבודה.
כמו ששרים "חברי הטובים ביותר" הלא הם להקת אלג'יר:
ואולי אני איבדתי כל תחושה
חושב שאני עף
ואני בעצם על הריצפה
אני, אני עף אני. בטח לא לאן שרציתי, בטח לא באופן שרציתי.
אני עף
אני עף
אני על הריצפה, על הקרשים! נוק-אאוט רגשי מוחלט.
פעם כששאל אותי סוכן (מרגל) הביטוח של אבנר, אם אני מתכוון\חושב\מדמיין להתאבד, עניתי לו (בדרכי המיוחדת) שאישה ושלושה ילדים הם ארבעה עוגנים חזקים מאוד, כדור הפורח של נשמתי לא יעזוב, כל עוד הם אוחזים אותי (או אולי נאחזים בי).
מה יקרה אם המשוואה תשתנה?
בואי ונוריד עוגן, אני עף.
אני עף ואני לא על הריצפה!
בפעם הקודמת הוא (מהאור הלבן) לא היה בבית, הפעם אני מתכוון לדפוק עד שהבן זונה יענה.
אני עף, אני בוכה
זה לא גשם של אמצע הקיץ
אלו דמעות של תחילת הקץ
אם אין משקל נגד, אין את החוט שיקשור אותי למציאות, אני עף.
אני עף ואני עייף
אין לי כח להחזיק
אני צולל בלי אוויר
אני רוצה להעלם מבלי להזיק
צר לי אשתי היקרה והאהובה, על שהתשתי אותך עד כלות כוחותייך.
צר לי ילדיי האהובים שאני צל המחפש אדם כדי להתלוות אליו.
צר לי על עצמי, שלא עזבתי בזמן, שלא הצקתי לו (כן להוא מהאור הלבן) דלתו הייתה נעולה בפני ועכשיו?
עכשיו אני עף,
לאן?
לאן שתשאני הרוח
לאן שיספיק לי הכח
רחוק
רחוק מכאן
כאן אני כואב את המציאות של חיי
אולי שם אוהב, מרחוק, את טעם המתיקות של חייכם
אהובתי וילדי
אני עף!
רק רציתי לאמר, כאן מול המסך השחור
שדווקא כאן ממעמקי הבור השחור
מעולם לא נראה לי קרוב יותר הלבן של האור
אני עף!
אני בורח כרגע סילחו לי ידידי, אינני סובל את נוכחות עצמי כאן.
אני עף הביתה, כבר נדבר או שלא,
להתראות מחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
