1. היום שהיה היום
1.1. הבוקר הרגיל
ובכן בוקר שיגרתי למדי, נסיעה לתל-השומר, קצת חשמל (להפחתת כאבים וטעינת מצברים) רגיל. הגעתי ב-10:00 ב-11:30 כבר ישבתי בחוץ עם אספרסו כפול וסיגריה, רגיל. מונית לעבודה (די חריג לא המונית אלא היעד), קצת טיולים בפרוזדורים, קצת לחיצות ידיים ושלום שלום, רגיל.
1.2. צהריים עם ליאור
כמו תמיד, כשאני מגיע לעבודה לבד, אני סועד צהריים עם ליאור, רגיל. נושא השיחה עם זאת חריג, לא אפרט רק אומר שעיקרה של השיחה עסק בחיי הנישואין שלי, או ליתר דיוק בחיי האי-נישואין שלי, חריג.
תמה ארוחת הצהריים ליאור פרש לעיסוקיו ואני הצבתי פוסט טעון רגשית, כשאני בעבודה, חריג! תוך כדי כתיבת הפוסט החלה להיווצר אצלי תחושת מחנק, העומס הרגשי עשה את שלו והלב שלי החל לדפוק כמו מטורף, תחילתה של התקפת חרדה (ראשונה בחיי) חריג! ארזתי במהירות את עצמי וברחתי לעזריאלי, ניתקתי את הנייד (לא לפני שהשארתי הודעת התנתקות במשיבון).
בקיצור ברחתי, לא רציתי לראות שום פנים מוכרות, הלב דפק כמו מטורף ותחושת המחנק רק גברה.
1.3. רגיעה זמנית בקניון
העברתי זמן מה בקניון, נכנס ויוצא באי אלו חנויות, מתנתק מהמחשבות המטריפות על הבית, על החיים ובכלל מתנתק רגשית ומתחבא בסיור קניות (מי אמר ששופינג זה רק לנשים? שיקום). אחרי שצברתי מעט שלל:
· ספר, אומנות המלחמה
· DVD, מחול הפגיונות
· תיק צד חדש וגדול יותר (יש בו מקום גם לספר או שניים)
נגמר השופינג, נגמרה הרגיעה.
שמתי פעמי לתחנת הרכבת, הלב חזר לדפוק כמו מטורף, היה לי קשה לנשום ולמרות ששמרתי על חזות נורמלית (חוץ מהליכה מזוגזגת) הרגשתי עם כל צעד שאני עומד להתעלף.
1.4. מי ברכב מי ברגל, העיקר להגיע הביתה
הרכבת הגיעה מצאתי מקום ישיבה נוח וניסיתי להירגע ללא הצלחה מרובה, מצאתי הפוגה בקריאת מספר עמודים בספר המלווה שלי הלא הוא "החטא ועונשו" ומצאתי בכך נחמה חלקית, לפחות כשאני קורא אותו, אז אני לא היחיד שמדבר עם עצמו. מיד עם הגיעי לאשדוד צדתי מונית הביתה, הנהג (כדרכם של נהגי מוניות ובמיוחד אם נסעת איתם אי אלו פעמים) ניסה לשוחח עימי, זו הייתה השיחה הכי חד צדדית שנוכחתי בה, מאז הפגישה המשולשת שלי עם אישתי והפסיכולוגית שלי.
1.5. הכי טוב בבית
לא משנה כמה גרוע אתה מרגיש, תמיד הכי טוב בבית נכון? אז זהו שלא, כשנכנסתי סיון עזרה ליהונתן בשיעורים, איתמר צפה ב-DVD של הנשיונל גאוגרפיק וטליה עסקה כהרגלה בהשכבת בובות לישון בכל מקום אפשרי בבית. מיד כשנכנסתי סיון שאלה אותי מה קרה (כנראה שכשמרגישים חרא גם נראים ככה) לא עניתי, פרקתי את כל הציוד מעלי ועפתי למטבח, לארסנל התרופות שלי. מבלי לחשוב פעמים משכתי את האריזה הנכונה, כדור וכוס מים ושתי שניות מאוחר יותר אני בחדר השנה קובר את פני במגבת ובוכה, הלב דופק כמו מטורף על לנשום כבר אין מה לדבר, אני יודע שצריך לתת לחימיקלים את הזמן שלהם, צרחתי ובכיתי לתוך המגבת, התקף חרדה ראשון מן הסתם לא אחרון, רק בקשה אחת היתה לי ברגעים אלו, שנראו כמו נצח ארוך, ארוך מדי, למות. כן כן למות ולא בכאילו למות, אלא "למות על באמת". כמה קללות שאלוהים קיבל ממני, טוב שיש את הבן זונה הזה. לקח זמן החימיקלים עשו את שלהם, חזרתי לעצמי, אני יודע שבימנו זה לא הרבה אבל זה מה שיש. ורק כדי להוסיף, בדיוק כמו שג'ק ניקולסון אומר בסרט "הכי טוב שיש" ומה אם זה הכי טוב שיש?
אז קילחתי את הקטנים, הכנתי ארוחת ערב, החלפתי מילה וחצי עם אשתי (שזה מילה יותר מאשר אתמול) וחיכיתי לזמן הזה ללילה, שבו אוכל "לכתוב חופשי" לשמוע את המוסיקה שאני אוהב ולהגיד בקול רם לעצמי
ומה אם זה הכי טוב שיש?
לסיום לילה טוב לי וגם לכם, אני אלך לארסנל הפרטי ואטול עוד כמה חימיקלים שיעזרו לישון.
לילה טוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
