לאישתי,
בימים אלא נדמה שאין שום דבר שאומר והוא יהיה הנכון, אז אני מעדיף לשתוק ואת יודעת כמה אני טוב בזה.
מאחר ואני מוצא נחמה בהאזנה אינסופית ללהקת אלג'יר, חשבתי שיהיה זה רק נכון להראות לך למה ולמה אני מתמכר.
אני מקדש לך את המילים הכה נכונות הללו שהן מילות השיר "דבר אליי"
דבר אלי
בוא-בוא נרד במדרגות
נחלום אלף חלומות
נרד את כל הירידות עד השער הנעול
דבר אליי עכשיו לפני שיהיה מאוחר
כי אין מי שיגיד ואין מי שידע
כמה שאתה עצוב כשהיא עצובה
פעם ראשונה שהוא אהב כמו ילד
כשנרדם בלי חלומות, כשבלע כדורים
זריקות הרגעה ועכשיו הוא ישן
כשחיכה לך שעות
כשחיכה לך שבועיים כשחיכה לך שנה
כשהסתמם עד שנפל על הרצפה
דבר אליי עכשיו לפני שיהיה מאוחר
כי אין מי שיגיד ואין מי שידע
כמה שאתה עצוב כשהיא עצובה
אבל את-את כמו כולם
את בדיוק כמו כולם
את אין לך לב, אין לך לב בכלל
שהיית יכול לאהוב אותה
פעם אחת, פעם אחרונה
פעם אחרונה
פעם עוד אהבתי, עכשיו אני לא יודע אם אני יכול, אני יכול רק להגיש לך את עצמי ככה כמו שאני על תקן "מזון ציפורים"
תרצי תאכלי
לא תרצי לא תאכלי
לא משנה מה תהא תשובתך, אני לא אכעס, לא אתחנן למען האמת לא אביע רגשות, אני אוטיסט בעל כורחי.
ורק תקראי את השיר שוב ושוב ושוב (את יכולה גם להאזין לו רצועה מספר 3 באלבום "מנועים קדימה")
ובנתיים אני אחכה עד שיגיע ההוא עם האור הלבן, עד אז אני שותק ואני כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
