לילה של כוכבים

השנה היא 1992 (אולי קצת בתוך 1993 מי זוכר), סיון וגם אני בשנה שנייה.

אנחנו ביחד כבר די הרבה זמן (שזה אומר כל דבר שהוא יותר משבועיים) ואני כבר יודע שאתה אני מתחתן וחי לנצח, היא בשלב זה רק מגחכת למשמע הצהרותיי (ושיהיה ברור שאני לא גיחכתי למשמע הצהרותיה גם כשהיא קיללה אותי בחדר לידה).

אנחנו גרים יחד בבית קטן השוכן על מגרש גדול. מה זה קטן? קטן זה: 28 מטרים רבועים (חדר שינה קטנטן, סלון, מטבחון ומקלחונת), בחזית עוד 12 מטרים רבועים של מרפסונת עם קצת גינה וחניה, ככה שאם נעגל את הכל ל-50 מטרים רבועים, נקבל את השאר.

והשאר ,שזה פחות או יותר 450 מטרים רבועים, הם פשוט משטח דשא גדול מוקף עצים ובתוכם שוכנת אחר כבוד נדנדת גן מופלאה.

הנדנדה מלבד היותה מפלט נפלא מצרות הלימודים, מהווה מקור להנאה בלתי מוסברת, השילוב המנצח של, היכולת להתנדנד, לשכב ולהביט בשמים ולהיות מאוהב פשוט מנצחים את הכל.

נחזור שוב בזמן שנינו בשנה שנייה ועיקר עיסוקנו בערבים (מומלץ בחום לכל הלומדים) הוא סקס, סמים ורוק'נרול, נו טוב לא בדיוק יותר בכיוון של סקס, סרטים ואלכוהול, אבל למי אכפת.

לילה מאוחר וקר (בבאר-שבע קריר גם בלילות הקיץ) אנחנו "דוהרים" במיני מיינור שלנו (הייתה אז "רק" של סיון) מעוד בילוי, אני כבר מפנטז על המיטה ועל מה שיקרה בה, כך שמבין אדי האלכוהול אני מחייך מבלי סיבה הנראית לעין (אבל בהחלט למה שמתחרז איתה) ועד שהגענו לחנייה כבר כמעט נפלו לי האוזניים מרוב חיוכים (מאוהב כבר אמרנו).

האוטו הקטן שלנו מדומם מנועו בחנייה ואנחנו נכנסים ל"צריף" (הכינוי של אמא שלי למה שאנחנו קראנו בכיף בית) סיון נכנסת להתעסקויות של לפני המיטה למקלחת ואני (מחייך כבר אמרנו) חש צורך בלתי מוסבר לצאת (בשקט בשקט) ולשכב על הנדנדה ולהביט בשמי הלילה הצלולים.

קולה של סיון הקורא בשמי, גורם לי לחזור ולהיות ילד קטן, אני נושך את שפתי ונותן לה לחפש אותי, בסוף היא תמצא, הבית לא כזה גדול.

אני מנדנד את עצמי ומביט בכוכבים הנעים לפנים ולאחור וזה עושה לי נעים נעים.
סיון מוצאת אותי ואחרי שהיא מעירה כמה הערות מאירות לגבי מצבי המנטלי, היא נכנעת לפיתוי הנדנדה ונשכבת ספק עלי, ספק לידי.

אני מתנדנד ומנדנד מתבונן בשמים בלילה של כוכבים וסיון איתי וזה נעים נעים.

מבין אדי האלכוהול שהקור מפוגג במהירות מדאיגה אני כבר יודע, שבסיפור הבא, אני לוקח לי אשה ובונה לה בית, למרות שהיא עדיין מגחכת למשמע המחשבות שלי.

מי יודע אולי עכשיו, כשאנחנו באמת בונים לנו בית, היא תרצה שוב שנשים בחצר נדנדה.