בדרך לחיים שלי יש עוד תחנות ביניים

אין לי הרבה מה לעשות כרגע, כלומר מלבד לעבור דירה.

הנסיון האחרון (והמי יודע כמה במספר) לחזור לעבוד לא עלה יפה, משהו בראש השתנה ולא בהכרח לטובה.

אני שומע הרבה פעמים תגובות בסגנון "מה אתה בלחץ" או "אתה הרי לא חייב לעבוד" ועוד ועוד כיד הדמיון  הטובה עליכם, נסיונות עידוד, ברובם לא מוצלחים.

זה נכון, אני לא חייב לחזור לעבוד, אבל אני רוצה, אני צריך את זה (נפשית בעיקר) והעובדה שאני לא מצליח מתסכלת שבעתיים.

מבחינה רפואית, נעצרו כל תהליכי השיקום, חלק מהסיבה הפשוטה, שאין מה לעשות (הפגיעה העצבית) וחלק כי פשוט אין לי כרגע כוחות לעוד שנה (בערך) של שיקום (ניתוח בברך).
יוצא מזה, שאני כואב, צולע, משותק, נכה רגשית וגם מחוסר עבודה, אח בדיוק לחיים כאלה ייחלתי, ממש התגשמות כל החלומות שלי, או במילים אחרות, איזה זין ענק נפל עלי.

הלוואי הלוואי והיית איתי כאן, יש כזו שורה באיזה שיר (שגיא מצא לי אותו בבקשה) מי זו שנפשי מבקשת, נו מי שבקיא בבלוג ובחיי, יודע שזו סיון האשה של חיי, זו שיש לה יותר כוחות ממני, יותר יכולות ממני (והיא גם מעצבנת יותר ממני, נו טוב לפעמים ).

בתקופת האשפוז שלי, כשהייתי מורדם\מחוסר הכרה היו לי חלומות שהתחלקו לשניים, או שהם היו נפלאים, או שהם היו מסויטים, ממש גיהנוםעלי אדמות, אבל בכולם בכולם (וזה ממש מדהים) סיון הייתה איתי. אני לא יודע איך ולא יודע למה (האמת היא אני יודע אבל אם אכתוב את זה אנשים יקיאו מדביקות) את יקירתי מוצאת את דרכך לנפשי, גם כשהדבר אינו בשליטתי, האמת כאן יש לי בקשה קטנה, אם את יכולה לוותר לי קצת ולא לבוא לכל הפנטזיות המיניות שלי, אני מה זה ישמח .

ועכשיו כמעט שלוש שנים אחרי, כבר כמעט ואין לי הזיות (לפחות לא כאלה שאני רוצה לזכור) הפנטזיות שלי מצטמצמות לחיים ללא כאבים, רגילים כאלה, אתם יודעים ילדים, בית עבודה, ואת סיון יקירתי עדיין כאן אבל לא תמיד איתי, שלא תביני אותי לא נכון, אין לי תלונות אליך, זה אני שמתנתק ומסרב לפעמים להתחבר מחדש, נוח לי לחיות לפעמים בממלכת הדמין, ממלכת כאילו, שהיא רק שלי.

שגיא שאל אותי מה עם ה-12 אינצ' שלי, אז הנה משהו קטן, יקירתי אל תוותרי עלי, אני אולי משתגע, אולי מתנתק, כועס וצועק, אבל את את העוגן של חיי, אז אל תוותרי עלי.

זהו די נמאסתי גם על עצמי,

ביי