בדרך לחיים שלי יש עוד תחנות ביניים

כבר שלוש פעמים נמחק התוכן,

הראשון היה אופטימי

השני פסימי

השלישי (זה הנוכחי) חסר כל תקוות.

 הרביעי (הוא הוא הנוחכי) מיואש מהאתר, מהבלוג ומעזות המצח של התמיכה הטכנית להאשים את המחשב שלי (כזה מתוק) בכל.

שבת שלום ולא להתראות בזמן הקרוב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

זהו העלתי את גיבוי הבלוג הישן,

עכשיו אני מרגיש שלם יותר (וגם עייף יותר, אבל זה בגלל התרופות).

אני חי, אבל רוצה למות

אין לי כוח להתאבד

אני חי ורוצה למות

תנו לי עצה כי אני אובד

אני מת אבל רק מבפנים

לא תראו את זה אצלי על הפנים

אז חברו לי כבלים או שתניעו בדחיפה

כי אני חי ורוצה שהדרך עד למוות תהיה ארוכה ואם אפשר שתהיה גם יפה.

 
הזמן: ערב חנוכה (דהיינו נר ראשון)
המקום: ביה"ס אמירים אולם ספורט
האירוע: מסיבת חנוכה של "כיתת" גן-החובה בה לומד בני איתמר (הסנדביץ)

פרטי האירוע: טקס הדלקת נר ראשון ואחריו מסיבת בכיכוב ילדי הגן. סטנדרטי, בדיוק כמו של יהונתן, מלפני שנתיים.
הילדים מופיעים שרים רוקדים ואז ללא הודעה מוקדמת מחלחלת בי הרגשה מוזרה, אני חי ואוהב את זה.
בדיוק בשביל זה אני חי!
כשאיתמר עלה בשיר הנרות ובידו נר האחדות, כבר לא יכולתי לעצור את זה והתחלתי לזלוג, פעם ראשונה מאושר מזה הרבה זמן. לפתע כל הכאבים, הסיבוכים, הניתוחים וההחלמות נראו שוליים, לא חשובים ואפילו קטנים, באותו רגע בכיתי מאושר.
העובדה שישבתי בשורה ראשונה הקלה עליי לנגב את הדמעות ולשיר עם כולם "על הנסים ועל הנפלאות..." אבל לא אלו של המכבים אלא אלו של ילדי ואהובתי, הם חיים למעני יום יום, דורכים על קצות הבהונות ונזהרים בקטנות ואז זה הכה בי שוב, אני כן אני חי למענם, בשבילם ובעיקר בזכותם.

אז הרשתי לעצמי להיות דביק ולהגיד (טוב להקליד) בקול רם "אני אוהב לחיות!" וכן "אני אוהב את החיים!"
ואם יש לכם צרבת מעודף מתיקות, קחו טאמס.

זהו בעיקרון נס החנוכה הפרטי שלי (חוץ מהדיאטה שכפו עלי).

די לילה טוב.