לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

בדרך לחיים שלי יש עוד תחנות ביניים


נשוי לסיון (אהובתי) אב ליהונתן, איתמר וטליה. נתלה בחיים כמו ניצול צונמי על צמרת עץ. מוכן להשבע שביום בהיר רואים מהעניים שלי את החיים.
כינוי: 

בן: 56

Google:  yishaybs





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2005    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  




הוסף מסר

6/2005

לאשתי


לאישתי,


 


בימים אלא נדמה שאין שום דבר שאומר והוא יהיה הנכון, אז אני מעדיף לשתוק ואת יודעת כמה אני טוב בזה.


 


מאחר ואני מוצא נחמה בהאזנה אינסופית ללהקת אלג'יר, חשבתי שיהיה זה רק נכון להראות לך למה ולמה אני מתמכר.


 


אני מקדש לך את המילים הכה נכונות הללו שהן מילות השיר "דבר אליי"


 


דבר אלי
בוא-בוא נרד במדרגות
נחלום אלף חלומות
נרד את כל הירידות עד השער הנעול

דבר אליי עכשיו לפני שיהיה מאוחר
כי אין מי שיגיד ואין מי שידע
כמה שאתה עצוב כשהיא עצובה

פעם ראשונה שהוא אהב כמו ילד
כשנרדם בלי חלומות, כשבלע כדורים
זריקות הרגעה ועכשיו הוא ישן
כשחיכה לך שעות
כשחיכה לך שבועיים כשחיכה לך שנה
כשהסתמם עד שנפל על הרצפה

דבר אליי עכשיו לפני שיהיה מאוחר
כי אין מי שיגיד ואין מי שידע
כמה שאתה עצוב כשהיא עצובה

אבל את-את כמו כולם
את בדיוק כמו כולם
את אין לך לב, אין לך לב בכלל

שהיית יכול לאהוב אותה
פעם אחת, פעם אחרונה
פעם אחרונה


פעם עוד אהבתי, עכשיו אני לא יודע אם אני יכול, אני יכול רק להגיש לך את עצמי ככה כמו שאני על תקן "מזון ציפורים"


תרצי תאכלי


לא תרצי לא תאכלי


לא משנה מה תהא תשובתך, אני לא אכעס, לא אתחנן למען האמת לא אביע רגשות, אני אוטיסט בעל כורחי.


ורק תקראי את השיר שוב ושוב ושוב (את יכולה גם להאזין לו רצועה מספר 3 באלבום "מנועים קדימה")


 


ובנתיים אני אחכה עד שיגיע ההוא עם האור הלבן, עד אז אני שותק ואני כאן.


 
נכתב על ידי , 29/6/2005 01:18   בקטגוריות ניתן למות ולהשאר בחיים בו זמנית  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סופו של כל התקף חרדה הוא פוסט מרגיע


1.  היום שהיה היום

1.1.       הבוקר הרגיל

ובכן בוקר שיגרתי למדי, נסיעה לתל-השומר, קצת חשמל (להפחתת כאבים וטעינת מצברים) רגיל. הגעתי ב-10:00 ב-11:30 כבר ישבתי בחוץ עם אספרסו כפול וסיגריה, רגיל. מונית לעבודה (די חריג לא המונית אלא היעד), קצת טיולים בפרוזדורים, קצת לחיצות ידיים ושלום שלום, רגיל.

1.2.       צהריים עם ליאור

כמו תמיד, כשאני מגיע לעבודה לבד, אני סועד צהריים עם ליאור, רגיל. נושא השיחה עם זאת חריג, לא אפרט רק אומר שעיקרה של השיחה עסק בחיי הנישואין שלי, או ליתר דיוק בחיי האי-נישואין שלי, חריג.

תמה ארוחת הצהריים ליאור פרש לעיסוקיו ואני הצבתי פוסט טעון רגשית, כשאני בעבודה, חריג! תוך כדי כתיבת הפוסט החלה להיווצר אצלי תחושת מחנק, העומס הרגשי עשה את שלו והלב שלי החל לדפוק כמו מטורף, תחילתה של התקפת חרדה (ראשונה בחיי) חריג! ארזתי במהירות את עצמי וברחתי לעזריאלי, ניתקתי את הנייד (לא לפני שהשארתי הודעת התנתקות במשיבון).

בקיצור ברחתי, לא רציתי לראות שום פנים מוכרות, הלב דפק כמו מטורף ותחושת המחנק רק גברה.

1.3.       רגיעה זמנית בקניון

העברתי זמן מה בקניון, נכנס ויוצא באי אלו חנויות, מתנתק מהמחשבות המטריפות על הבית, על החיים ובכלל מתנתק רגשית ומתחבא בסיור קניות (מי אמר ששופינג זה רק לנשים? שיקום). אחרי שצברתי מעט שלל:

·        ספר, אומנות המלחמה

·        DVD, מחול הפגיונות

·        תיק צד חדש וגדול יותר (יש בו מקום גם לספר או שניים)

נגמר השופינג, נגמרה הרגיעה.

שמתי פעמי לתחנת הרכבת, הלב חזר לדפוק כמו מטורף, היה לי קשה לנשום ולמרות ששמרתי על חזות נורמלית (חוץ מהליכה מזוגזגת) הרגשתי עם כל צעד שאני עומד להתעלף.

1.4.       מי ברכב מי ברגל, העיקר להגיע הביתה

 הרכבת הגיעה מצאתי מקום ישיבה נוח וניסיתי להירגע ללא הצלחה מרובה, מצאתי הפוגה בקריאת מספר עמודים בספר המלווה שלי הלא הוא "החטא ועונשו" ומצאתי בכך נחמה חלקית, לפחות כשאני קורא אותו, אז אני לא היחיד שמדבר עם עצמו. מיד עם הגיעי לאשדוד צדתי מונית הביתה, הנהג (כדרכם של נהגי מוניות ובמיוחד אם נסעת איתם אי אלו פעמים) ניסה לשוחח עימי, זו הייתה השיחה הכי חד צדדית שנוכחתי בה, מאז הפגישה המשולשת שלי עם אישתי והפסיכולוגית שלי.

1.5.       הכי טוב בבית

לא משנה כמה גרוע אתה מרגיש, תמיד הכי טוב בבית נכון? אז זהו שלא, כשנכנסתי סיון עזרה ליהונתן בשיעורים, איתמר צפה ב-DVD של הנשיונל גאוגרפיק וטליה עסקה כהרגלה בהשכבת בובות לישון בכל מקום אפשרי בבית. מיד כשנכנסתי סיון שאלה אותי מה קרה (כנראה שכשמרגישים חרא גם נראים ככה) לא עניתי, פרקתי את כל הציוד מעלי ועפתי למטבח, לארסנל התרופות שלי. מבלי לחשוב פעמים משכתי את האריזה הנכונה, כדור וכוס מים ושתי שניות מאוחר יותר אני בחדר השנה קובר את פני במגבת ובוכה, הלב דופק כמו מטורף על לנשום כבר אין מה לדבר, אני יודע שצריך לתת לחימיקלים את הזמן שלהם, צרחתי ובכיתי לתוך המגבת, התקף חרדה ראשון מן הסתם לא אחרון, רק בקשה אחת היתה לי ברגעים אלו, שנראו כמו נצח ארוך, ארוך מדי, למות. כן כן למות ולא בכאילו למות, אלא "למות על באמת". כמה קללות שאלוהים קיבל ממני, טוב שיש את הבן זונה הזה. לקח זמן החימיקלים עשו את שלהם, חזרתי לעצמי, אני יודע שבימנו זה לא הרבה אבל זה מה שיש. ורק כדי להוסיף, בדיוק כמו שג'ק ניקולסון אומר בסרט "הכי טוב שיש" ומה אם זה הכי טוב שיש?

אז קילחתי את הקטנים, הכנתי ארוחת ערב, החלפתי מילה וחצי עם אשתי (שזה מילה יותר מאשר אתמול) וחיכיתי לזמן הזה ללילה, שבו אוכל "לכתוב חופשי" לשמוע את המוסיקה שאני אוהב  ולהגיד בקול רם לעצמי

ומה אם זה הכי טוב שיש?

לסיום לילה טוב לי וגם לכם, אני אלך לארסנל הפרטי ואטול עוד כמה חימיקלים שיעזרו לישון.

 

לילה טוב

נכתב על ידי , 29/6/2005 01:13   בקטגוריות תאונות זה כואב&catdesc= מוות כבר לא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עצוב אבל מוזר


זה אולי הדבר המוזר ביותר שעשיתי עד כה, לכתוב בבלוג ביום בעבודה.

 

כמו ששרים "חברי הטובים ביותר" הלא הם להקת אלג'יר:

 

ואולי אני איבדתי כל תחושה

חושב שאני עף

ואני בעצם על הריצפה

אני, אני עף אני. בטח לא לאן שרציתי, בטח לא באופן שרציתי.

אני עף

אני עף

אני על הריצפה, על הקרשים! נוק-אאוט רגשי מוחלט.

 

פעם כששאל אותי סוכן (מרגל) הביטוח של אבנר, אם אני מתכוון\חושב\מדמיין להתאבד, עניתי לו (בדרכי המיוחדת) שאישה ושלושה ילדים הם ארבעה עוגנים חזקים מאוד, כדור הפורח של נשמתי לא יעזוב, כל עוד הם אוחזים אותי (או אולי נאחזים בי).

 

מה יקרה אם המשוואה תשתנה?

בואי ונוריד עוגן, אני עף.

אני עף ואני לא על הריצפה!

 

בפעם הקודמת הוא (מהאור הלבן) לא היה בבית, הפעם אני מתכוון לדפוק עד שהבן זונה יענה.

אני עף, אני בוכה

זה לא גשם של אמצע הקיץ

אלו דמעות של תחילת הקץ

אם אין משקל נגד, אין את החוט שיקשור אותי למציאות, אני עף.

אני עף ואני עייף

אין לי כח להחזיק

אני צולל בלי אוויר

אני רוצה להעלם מבלי להזיק

 

צר לי אשתי היקרה והאהובה, על שהתשתי אותך עד כלות כוחותייך.

צר לי ילדיי האהובים שאני צל המחפש אדם כדי להתלוות אליו.

צר לי על עצמי, שלא עזבתי בזמן, שלא הצקתי לו (כן להוא מהאור הלבן) דלתו הייתה נעולה בפני ועכשיו?

עכשיו אני עף,

לאן?

לאן שתשאני הרוח

לאן שיספיק לי הכח

רחוק

רחוק מכאן

כאן אני כואב את המציאות של חיי

אולי שם אוהב, מרחוק, את טעם המתיקות של חייכם

אהובתי וילדי

אני עף!

 

רק רציתי לאמר, כאן מול המסך השחור

שדווקא כאן ממעמקי הבור השחור

מעולם לא נראה לי קרוב יותר הלבן של האור

אני עף!

 

אני בורח כרגע סילחו לי ידידי, אינני סובל את נוכחות עצמי כאן.

אני עף הביתה, כבר נדבר או שלא,

להתראות מחר.

 

נכתב על ידי , 28/6/2005 14:06   בקטגוריות תאונות זה כואב&catdesc= מוות כבר לא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

1,741

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לישי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ישי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)