אנקדוטות בלשניות על עברית ישראלית

בתהליך שקרוי אנקליטיזציה, ושבמילה יותר עברית אולי אפשר לקרוא לו היתמְכוּת, מילת השאלה "מה" פעמים רבות אינה נושאת טעם (או לפחות לא טעם ראשי) ולכן נדבקת למילה שאחריה מבחינה פונולוגית, כלומר מבחינת ההגייה.

כך היא מאבדת את מעמדה כמילה (פונולוגית) והופכת ל"נתמך", יענו clitic, ולמעשה מילת השאֵלה הפכה לתחילית שאלה (כלומר מוספית שבאה לפני המילה שהיא נדבקת אליה).

נדמה לי שזה קורה בעיקר כשהיא באה לפני שמות עצם ("מה המצב?") או מילות יחס, ופחות לפני פעלים (כמו "מה רצית להגיד?").

כמובן שבגלל שהכתב שלנו יותר שמרני מהדיבור, הוא לא משקף את ההיתמכות של "מה", ולכן היא נכתבת עדיין כמילה נפרדת. אבל את התופעה אפשר לראות יפה גם בכתב בקהילות בעלות כתב יותר מתירני.

בימינו - פקצית: ממצב (מה המצב), מניינים (מה העניינים), משלומך (מה שלומך) ועוד ועוד.

בעברית מקראית - ישעיהו ג 15: מַלָּכֶם (מַּה־לָּכֶם) תְּדַכְּאוּ עַמִּי, וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ; נְאֻם־אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת.

"אני ילך". רוב הקוראים נחרדים ברגע זה. לראות את זה בכתב זה באמת קצת משונה, אבל למעשה רובנו רגילים לשמוע את זה ולא מבחינים בהבדל כשמישהו הוגה "ילך" או "אלך".

איך זה קרה?

פועל בעתיד בגוף ראשון בישראלית מחייב שימוש בכינוי גוף לפניו: לא אומרים "אלך לסוּפּר", אומרים "אני אלך לסוּפּר". זאת להבדיל מבעבר: "הלכתי לסופר", ואין צורך לומר "אני הלכתי לסופר".

ואז באה י'. למה?

1. סיבה פונטית

הצליל i שמופיע בסוף המילה "אני" "נמרח" קדימה ומתחבר לפועל: 

אני אלך ani elex >> אני ילך anielex י >> י  ani yelex.

למעשה, המילה "אני" מסתיימת בתנועה, והפועל בגוף ראשון עתיד תמיד מתחיל בתנועה (e "אלך", o אוֹכָל, u אוּכָל), כך שברצף של שתי התנועות מוחדר העיצור y שמקל על ההגייה (וזה מכונה עיצור אפנתטי):

2. סיבה מורפולוגית

צמצום צורות נטיית גוף. בדיוק כמו שגוף שני עתיד זכר ("אתה תלך") זהה לגוף שלישי עתיד נקבה ("היא תלך"), כך גם גוף ראשון וגוף שלישי עתיד זכר מתאחדים: "אני ילך", "הוא ילך". ואז נשארנו עם 3 גופים ל-5 נטיות בעתיד יחיד: אני והוא - ילך, אתה והיא - תלך, את - תלכי.

חיסכון ניכר, לא?

הנה תופעה מאוד רווחת: דוברי ישראלית מקצרים שרשרת של 2 סופיות בעלות צליל דומה. במקרה שלהלן, 2 תנועות /ii/ רצופות, ההוגים מקצרים ל-/i/.

לפי המורפולוגיה העברית, ה-י' הראשונה היא של התואר, והשנייה חלק מסיומת הגוף ריבוי זכר -ים. כלומר electron+ic הופך לאלקטרונ+י, ובריבוי אלקטרונ+י+ים.

דויד41 מזכיר לי שהקיצור הוא ככה"נ תהליך דיפטונגיזציה פונטית (פיזית), כלומר איחוד של תנועות שקשה להגותן ברציפות.

זיגפריד מציע רעיון מעולה, שיש כאן הצטמצמות של המורפולוגיה של שמות עצם ותארים לכדי צורה אחת, שהיא כמובן חסכונית יותר ומסודרת יותר בבלגן המורפולוגי שהולך בישראלית.

דוגמאות:

כלים פיננסים,

מחזות ישראלים, אתרים ישראלים,

מונים אלקטרונים,

מכנים ודיגיטלים, מכשירי חשמל מכנים ואלקטרונים,

תראו כמה זה נפוץ: טלפונים סלולרים, מכשירים סלולרים,

אפקטים היפנוטים,

(סרטים, מופעים, ערבים, סיפורים...) ארוטים

ועוד ועוד

אלה היו קישורים ברשת, אבל בישראלית הדבורה זה הרבה יותר נפוץ. תפתחו אוזניים ותיהנו

שימו לב שבסיומת יחיד נקבה -ית, שגם היא כוללת את התנועה /i/, יש היטמעות מלאה של י' התיאור ב-י' הגוף: אלקטרוני - אלקטרונית, ולא #אלקטרוניית. לכן זה לא בלתי הגיוני שהמערכת המורפולוגית מאחידה את התהליכים, כך שבכל הגופים תיטמע י' התיאור (הראשונה) בגוף: אלקטרוני (סיומת -י'), אלקטרונית (סיומת -ית), אלקטרונים (-ים), אלקטרוניות (-יות). רק השערה.