אז ביום רביעי זה קורה, מי היה מאמין שגם תורי יגיע.

2.12.2009 - לוחמת בחיל התותחנים.

אז קניתי הכל, והכל דיי מאורגן, עדיין לא ממש מתרגשת למרות שאני מאמינה שזה יגיע מהר מאוד,

הכרתי כמה אנשים שמתגייסים איתי, אחלה אנשים =)

חח נורא מוזר שאני מתגייסת, שכולם מתגייסים זה בסדר, אבל שאני יעלה על מדים? חח מוזר לי.

בק"ום.. נראה לי כמו ג'ונגל שם, במיוחד אלה שבאים ישר לשם, עם כל המשפחה והחברים

בניגוד לאלה מהצפון שמגיעים לשם בהסעה צבאית, שאנחנו נפרדים עוד במרכזית.

אז כן, אני חותמת 3 שנים, ומי יודע אולי אני יתפתח שם ויחתום עוד, קריירה צבאית תמיד נראה לי משהו טוב,

מספק, אולי גם סמכותי.

אבל לא עושים תוכניות, ניתן לגורל לעשות את שלו.

שאמרתי שאני מתגייסת להיות לוחמת, האמת, הסתכלו עליי עקום.. חלק, לא כולם.

הרוב היו טענות בסגנון: למה שתעשי שירות כמו גבר, 3 שנים, בחולות בבוץ בקור, תמצאי לך תפקיד משרדי.

ויש את אלה שתומכים, גאים אפילו תופסים ממני שפיצית,

שזה תמיד מחמם את הלב, מנפח קצת את האגו, ומרחיב את המוטיבציה :]

יש לי פרופיל קרבי, עברתי גיבוש לוחמות, והתקבלתי.

מאמינים בי, חושבים שאני מתאימה מבחינה גופנית, רפואית, שכלית..

אז למה לא בעצם? אם אני יכולה לתרום ונמצאתי מתאימה, למה לא?

לא כולם מקבלים הזדמנות כזאת, ואם כבר קיבלתי, אז אני בטוח אלך על זה,

אני יודעת שיהיה לא קל, יהיה קר, ובעיקר המון כעס ועצבים על הג'ובניקים שישנים בבית בפוך,

אבל הכל בראש, זאת הרגשה מדהימה לדעת שאתה שומר על אלה שישנים בבית, שאחים שלי הקטנים

סומכים עליי, אני לא צריכה מילה טובה או כל הכבוד, אני יודעת בעצמי שמה שעושים - זה קודש.

אז לסיום, גיוס קל לכל המתגייסים,

לא משנה לאיזה תפקיד, הכל חשוב !

"הכאב הוא רגעי - הגאווה היא נצחית"

עד כאן,

מורי הקטנה,

או שמיום רביעי תוכלו לקרוא לי..

טוראית מורי הקטנה =)

3>