שכחתי מי הייתי, אין לי מושג מה אני עכשיו ובטח לא מה שאני אהיה,

פעם לא היה לי אגו, הייתי רק מרגישה ועושה בלי לחשוב על התוצאות,

תמיד אמרתי שלחשוב זה משעמם, להרגיש ולפעול זה לחיות - אני עדיין כל כך מאמינה בזה,

אבל בכל יום שעובר קשה לי יותר עם זה - כנראה בגלל שאת כל מה שאני מרגישה אני צריכה לשתק,

לצעוק מפנים, לצרוח, להתפוצץ ולהרגיש שאני בוערת, ולדפוק חיוך מאוזן לאוזן ולקוות שאף אחד לא רואה את מה שקורה מבפנים,

אני כל כך רגילה להיות דרמטית, טרגית, פעם כל כך אהבתי את זה, למרות שהרבה יגידו שזאת התכונה הכי מטומטמת שלי,

עכשיו אפילו בזה אני לא בטוחה, יש כאלה שמצפים ממני לזרום עם "כולם" , לחיות חיים רגילים ושקולים, לקבל החלטות נכונות, ולעשות מה שיהיה טוב בשבילי לעתיד ובכלל להווה. וכשאני מנסה להסביר שאני לא כזאת, העולם שלי אחר לגמרי, עולם שנראה לכולם לא שפוי ולי נראה הכי הגיוני בעולם, גורמים לי להרגיש מטומטמת וקטנה, נראה לי שאיבדתי את הבטחון להיות עצמי.

נתתי לאחרים להשפיע עלי, משהו שנשבעתי שלא יקרה אף פעם.

אבל אם כולם כל כך שונים ממני, והכרתי רק אדם אחד בחיים שהיה קצת כמוני [וגם הוא התייאש ממני כמו שאני ממנו] , אז אולי אני משתגעת?... או שזאת לא הדרך הנכונה בכלל ?...

משורות ארוכות של מחשבות שהיה קשה למצוא להן סוף, הפכתי למשפטים קצרים של אש, תאווה, נקמה או שנאה, אפילו האהבה מסתכמת במשפט קצר. התחלתי לחשוב על רע לאחרים ולא טוב לעצמי, מה בכלל טוב לי? מה אני בכלל צריכה? מה אני חושבת? מי אני בכלל לעזזל !!??!?!?!?!?!??!?!?!?...............................

אני לא מרגישה באותן עוצמות, כל מי שמתקרב אלי, מנסה להכיר אותי, לרגש אותי, אנילא מצליחה להאמין לכל זה - כי לא מכירים אותי כמו שאני באמת, כל האנשים החדשים שאני הכרתי לאחרונה פשוט לא יודעים מי אני, לא אוהבים אותי - אלא מישהי שאני הצגתי להם. פעם לא הייתה לי את המסכה הזאת, אז הייתי כל כך פגיעה, אבל כל כך מאושרת.

ואני לא יכולה להאשים את אותם האנשים שפשוט לא מתחברים למי שאני, כי בעצם אף אחד לא, ואולי אני פשוט לא נותנת לאף אחד לדעת מי אני. מה שינה אותי כל כך?...

וגם ליד החברים הישנים שלי, אני כבר לא מרגישה כל כך בנוח, הם ראו אותי בכל כך הרבה מקומות טובים ורעים בחיים, חלקם לא מעריכים אותי כמו פעם, והסיבה העיקרית היא בגלל שלא נשארתי אותה אני, נתתי לעולם להשפיע עלי, משהו שלא היה באורלי ההיא.

יש בי כל כך הרבה כעס, וקשה מדי להבין על מי ולמה, אבל כבר מזמן איבדתי ריכוז בכתיבה,

עד לפעם הבאה,

אורלי,

או מי שזאת לא תהיה.