זה לא שנגמרו המילים, פשוט נהיה קשה יותר לקרוא אותן.
זה לא שכבר שאין מה לומר, פשוט כבר אין למי.
זה לא שנגמרו המחשבות, פשוט הן נהיו כואבות מדי כדי לחשוב אותן.
למה אני נזכרת שוב. נזכרת בהרגשה. ומחסירה פעימה אחרי פעימה. כאילו בכוונה, כדי שהלב יפסיק לפעום.
ואולי אני מנסה לחבר את כולן כדי שהוא יתחיל לפעום שוב באמת.
משהו תמיד מחזיר אותי לשם, ומחזיר אותי חזרה לפה.
המילים מיותרות. כבר אמרתי הכל.
עוד פעימה חסרה. את כל הפעימות שאני מחסירה, אני נותנת לו.
תמיד זה היה בשבילו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
