מעניין איך החיים שלה הגיעו למה שהם היום.

גם היא הייתה ילדה, גם לה היו חלומות, תקוות, חברים.

כמוני, גם היא אהבה לכתוב, אהבה לחלום בהקיץ, גם היא תמיד חשבה שיש אהבה כמו שיש בסרטים. היא תמיד חלמה. כמוני.

מעניין מה היה הרגע שבו הכל נעלם, אותו הרגע שבו היא ויתרה.

אני לא מצליחה להבין איך אני צריכה להרגיש, אחרי שאני רואה על הידיים שלה סימנים של מזרק, אחרי שאני שומעת אותה נאנחת בטלפון, אחרי שאני מבינה שהיא זונה. שהיא נרקומנית. זאת אמא שלי לעזזל. ונרקומנים, ערבים, חולי נפש מזיינים אותה לפי התור. זאת אמא שלי לעזלל.

איך אני אמורה לקבור אותה בחיים. איך אני יכולה להסביר לעולם שעשיתי הכל. שניסיתי הכל. איך אני יכולה להסביר לעצמי.

לא נשאר מה לעשות בשבילה. עדיף שהיא הייתה מתה. אני חושבת שגם היא מעדיפה. אני יודעת שאם הייתי היא, הייתי מעדיפה למות.

איך אני יכולה לחייך, לאכול, לישון במיטה נוחה, לחלום על העתיד, ללמוד. בזמן שהיא גוססת. ואני לא עושה כלום. אני רק אומרת לעצמי שהיא אשמה, שאני לא יכולה לעזור לה, שמאוחר מדי. איך אני יכולה לסלוח לעצמי. איך אני יכולה לסלוח לה.

אני שומרת את כל זה לעצמי, אני לא רוצה שאמא שלה, סבתא שלי, תדע את כל הפרטים. אני רוצה שלפחות היא תוכל לישון.

ביקשתי מאחותה שלא תגיד לה מילה. היא אמרה לי שאנחנו קוברות אותה בחיים.

אמרתי רק שאני אהיה אחראית להחלטה הזאת. והחלטתי לא לומר כלום. אף אחד לא יכול לעזור. מאוחר מדי.

אבל גם היא הייתה ילדה. וגם לה היו חלומות.

ואני כותבת עליה הספד, עם כל יום שעובר, נוספת עוד שורה.