ושוב בוקר חדש,

כעס והשלמה עם המצב,

ורק הבנתי, שבאמת לא אכפת לי מה התוצאות,

אני רק רוצה לומר את מה שאני רוצה,

צריכה להראות את האמת, לשחרר אותה,

כמו שעשיתי כבר לא פעם.

לפחות אני אמיתית שוב,

בלי  שום מסכה וחומה,

שוב פגיעה לחלוטין ומצד שני זה מה שגורם לי להיות הכי חזקה.

אני זאת אני,

דרמטית ואובססיבית.

וכל השאר, פשוט על ה *** שלי .

לא אכפת לי כבר להיות סוגשל לבד,

ממילא הבנתי שמה שהולך בראש שלי ממילא יותר מעניין ממה שיש למישהו לומר או לעשות.

איך זה קורה כל פעם מחדש?

חיים מטורפים, רגשות מעורבבים, מצבי רוח, שאיפות וחלומות,

וברגע אחד הכל נעלם, מין שלווה כזאת, אי ידיעה מוחלטת ומצד שני מטרה כל כך ברורה,

הרגשה שאין לי שום מקום בעולם וברגע אחד הרמוניה מושלמת, אני יודעת שכאן זה בדיוק איפה שאני צריכה להיות,

כל כך הרבה דברים קרו, כל כך הרבה זמן עבר, וברגע אחד כאילו שהעולם לא זז חודשים.

ועם השלמות של ההרגשה, אני מבינה רק דבר אחד.

שככה זה אמור להיות,

לבד,

לא ביחד.

לגנוב כאלה רגעים,

להרגיש את הכל מחדש,

ולחכות לרגע הבא.