אני יושבת על ספה מכוסה בסדין כחול. הגב שלו שעון על כסא חורק של מחשב. מחברות וחוברות תרגולים מפוזרות לפניו, ולפ טופ אחד ניצב מתחת לאורה של המנורה. הוא מנסה ללמוד ואני מנסה לא להפריע וזה קשה. על המיטה שבחדר שלו יותר קל לי להתרכז "בסערת נפש" ואני שוקעת בספר ומפנטזת תוך כדי על הגשם המבורך. שגרת יום שישי, שגרה של שקט, זמן למילוי ריאות ושאיפת אוויר, עם כוס של תה לימון הכל נראה יותר טוב. נורה ג'ונס מלטפת אותי בקרע בקולה המחוספס. לאוסף הדיסקים שלי התווספו לאחרונה גם מוש בן ארי, הראל סקעת ומשהו פסיכודלי לחלוטין מבית היוצר של ראג'ה ראם.
שני ראיונות עבודה היו לי השבוע אי שם במרכז הארץ (הפכתי לאחת מהמפרנסות העיקריות של רכבת ישראל), שלל חניות ברוורס, שידול לטיפול אצל שיננית והשחטת זרוע ימין (נא לא לדאוג, שום דבר אובדני - פרטים בקרוב). הימים טסים ואני תוהה למשמעות החדשה בחיי, הישן מתערבב בחדש, האדום נמהל בחום, בגדים מצחיקים מושלכים הרחק אל מחוץ לארון. אני מתבוננת בעצמי מהצד, בקלילות החדשה שלא הייתה מוכרת לי מקודם. חוטי זהב דקים בצורת נמנמן נשזרים לתוך הערבים שלי ולעיתים גם לתוך הלילות. והם כבר פחות מורגשים מפעם. אז, הייתי מוחה על זה. היום זה נחמד לי שככה.
אלבומים של תמונות מאוקראינה מולדתי נפתחים על שלוחנות, ולפתע עולה בי געגוע מוחשי לאוויר ולנופים ההם. מתחשק לי להמריא דווקא לשם, לביקור קצר ומשלים, למהול את עצמי ברחובות ובאנשים ולשבת בחוף הים הקסום ההוא. מצידי אפשר יהיה לסיים את הטיול בוונציה, שלבטח תהיה כבר שרועה בתחילתו של החורף. אני אשמע פטפוטים באילטקית, אתעטף במעיל צמר עבה, אסע ברכבות ואתפעל מתמונות שבמוזיאון החמים. ואז אשוב לכאן, איפה שטוב לי באמת. אני כל כך חולמנית לפעמים.
דברים מתבהרים לי כעת. דקויות שלא היו ברורות לי מקודם מתחדדות פתאום מבלי שאצטרך לחפור יותר מדי. אני מקבלת את האישורים ולא בכוח. האם זאת התקופה שמאפשרת לדברים לזרום כך, או שזאת בעצם אני?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
