אסקפיזם

מאוחר בלילה ואני מתחברת למסנג'ר, מחפשת נחמה.

יש לי מצב רוח רע ומעט מאוד סבלנות לעצמי. האף כבר גדוש ומלא והעיניים אדומות.

"מה קורה?" שואל הנמנמן

"לא יודעת, לא כיף לי" אני עונה, אבל יודעת יפה מאוד מה עובר עליי. אני זקוקה שישאל עוד כמה פעמים והו אז זה יוצא ממני.

"אני הורסת כל קשר אפשרי, אתה מבין? המוח שלי מעוות או משהו?" אני מתפרקת בבת אחת.

"עוד לא הרסת כלום. זה הכל בראש שלך" הוא רגוע וממוקד ומביט לי ישר אל תוך העיניים דרך מצלמת הווב. "הכל מתחיל ומסתיים בכנות. קשר הדדי מבוסס על כנות. אם תוציאי את המילים האלה מהפה שלך שום דבר לא ישתנה. המציאות תשאר אותה המציאות".

ואני יודעת שהוא צודק. הוא צודק וקולע בול, איפה שכואב לי. כלום לא מפתיע אותו, הוא מכיר אותי ויודע. ומייעץ כמו חבר טוב.

"איך זה שאתה מייעץ לי בקשר לגברים אחרים בכזאת כנות אמיתית? אתה לא מקנא אפלו לא קצת?

"כולם מקנאים. קנאה זה אחד מהרגשות הפרימיטיביים בעולם, וגם אם אני קצת מקנא זה לא משנה שום דבר. העיקר שתהיי מאושרת". הוא מתרווח על הכסא מול המחשב, מלטף את זקנו.

"אז מה אני אעשה עם כל המחשבות הפרנואידיות האלה?" זאת שאלה טריוויאלית ואני יודעת מה התשובה.

"את צריכה לספר לו. שניכם תרגישו הקלה". נו כן, זה בדיוק.

אני מחייכת מבין הדמעות ומחבקת את בקבוק המים. הטישו כבר מזמן אזל ואני עייפה.

"אם נמשיך לדבר אני אתחיל לחשוב מחשבות לא נאותות ואסור שזה יקרה" הוא מחייך כאילו לעצמו ואז משתוררת שתיקה.

אני משתעשעת ברעיון ל 5 שניות בדיוק ואז חוזרת לעצמי. לא עכשיו. לא הפעם. יש גבולות. אני במערכת יחסים וטוב לי.

"אתה צודק. וכבר מאוחר לי. תודה על השיחה"

הוא מחייך אליי בחיוך של פעם. "בכיף, את יודעת שאני פה"

"לילה טוב".