הטור

כ-4 שנים וחצי נמשך השלב הנוכחי בעימות עם הפלסטינים. אין צורך לתאר כאן מה גרם לעימות, מה גם שאין הסכמה על כך. יש צורך להסתכל על מטרות הלחימה כפי שהוצגו לציבור ולבחון האם הן הושגו.

במהלך העימות (ובעיקר מ2002 והלאה) הוצגה שוב ושוב המטרה של "צריבה תודעתית". הן הרמטכ"ל היוצא והן הראש הממשלה הציגו את האינתיפאדה כנסיון של ערפאת לצבור כח מול ישראל - או לשם חזרה למו"מ מעמדת ניצחון (מה שיאפשר לו 'להכתיב' הסכם), או לשם כפיית מהלך חד-צדדי על ישראל. מטרת הלחימה, כך הוסבר, היא לגרום לפלסטינים להבין כי לא יוכלו להשיג הישגים מדיניים בישראל באמצעות כח, אלא רק באמצעות מו"מ.

האם היו אלו דברי אמת? בחלקם. אכן, הנסיון ליצור שבירה פסיכולוגית הוא שבלט בפעולות שעליהן החליטו הקברניטים. יעדים רבים נבחרו לא לפי התרומה הישירה שלהם לטרור כנגד ישראל, אלא לפי ההשפעה של פגיעה בהם על הציבור הפלסטיני. הרס מערכות השלטון של הרשות הפלסטינית דווקא סייע לטרור (שכן העלה את כוחו של החמאס), אך מצד שני - יצר תחושה של התמוטטות ואנרכיה בחברה הפלסטינית. יש לציין כי היו גם מניעים נוספים ללחימה, עליהם לא דיברו הקברניטים בקול רם. הרצון להרחיב את ההתנחלויות במקביל ללחימה בלט בעת הקמה של אלפי יחידות דיור בשטחים. בנוסף לו, בלט הנסיון להחליף בכח את ההנהגה הפלסטינית ולנסות להכתיב לה מי ישלוט.

מטרות הלחימה לא הושגו באופן מלא. אכן, ניכרת עייפות בצד הפלסטיני מהתמשכות העימות. עייפות דומה ניכרת גם בצד הישראלי. מול זאת, יש לזכור כי עמדות החברה הפלסטינית בנוגע למו"מ עם ישראל לא השתנו באופן דראסטי. מרבית הפלסטינים עדיין חושבים כי הטרור קידם אותם. מרבית הפלסטינים לא יסתפקו במדינת קנטונים. מרבית הפלסטינים לא יוותרו על הרצון להחזיר את הפליטים לישראל. מצב זה (עייפות מהלחימה מחד, ואי חפיפה מבחינת עמדות מדיניות מאידך) יצר את הואקום המדיני שאותו תכנית ההנתקות ניסתה למלא. בשתי דרכים אפשר להסתכל על תכנית זו: כתכנית לעיכוב תהליך מדיני, או כתכנית להתנעת תהליך מדיני.

הדרך הראשונה היא זו שהציג עו"ד דב ויסגלס בראיון המפורסם בעיתון "הארץ". תכנית ההנתקות היא רצון "להכניס את התהליך המדיני לפורמלין... עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים". הדרך השנייה הוצגה על ידי מרבית מנהיגי השמאל בשנה האחרונה, אשר קראו "לצאת מעזה ולהתחיל לדבר". רק לאחר ביצוע התכנית נוכל לדעת איזו גישה ניצחה - זו שביקשה להתנתק על מנת להתנתק, או זו שביקשה להתנתק על מנת לדבר.

אך האירוע החשוב ביותר של השנה האחרונה הוא דווקא מותו של ערפאת, שיצר שינוי בהנהגה הפלסטינית. ערפאת הוצג, בשנים שלפני האינתיפאדה הראשונה, גם בתור "הבעיה הפלסטינית" וגם בתור הפתרון לה. בגלותו הארוכה ובישיבתו הממושכת בבתי כלא (בסוריה, במצרים, בירדן) סימל את הגורל הפלסטיני. ההתנתקות האמיתית החלה בנובמבר, כאשר ערפאת מת ואבו מאזן, הידוע כמתון בהשקפותיו, החל להסתמן כיורש.

עלייתו הזהירה של אבו-מאזן אינה מבטיחה כי התרחשה באמת "הצריבה התודעתית" שעליה דובר. ארגוני הטרור דווקא חיזקו את אחיזתם בחברה הפלסטינית. הקמצנות הישראלית כלפי אבו-מאזן (במחוות הומניטריות, בשיחרור אסירים, ביציאה מערים פלסטיניות)בהחלט פוגעת בו ומקצצת את כנפיו עוד לפני שהייתה לו אפשרות להמריא. בולט האיום של התפרצות מחודשת של הטרור, שכבר החלה בחודש שעבר.

נדרשות שתי "צריבות תודעתיות" על מנת שהעימות הזה ייפסק. לא מספיק שהצד הפלסטיני ישכיל לצאת מ'קורבניותו' ויחזור לשיטות דיפלומטיות להשגת יעדיו. גם הצד הישראלי נדרש להבנה - הבנה כי זהו אינטרס ישראלי לתמוך ברגיעה. זהו אינטרס ישראלי לתמוך באבו-מאזן יותר מכפי שנעשה היום, שכן נפילת אבו-מאזן לא תוביל לעלייתו של דחלאן או רג'וב או יונות צחורות כגון סרי נוסייבה. סביר יותר שנפילת אבו-מאזן תוביל גם לנפילה של הפת'ח, שייתפס כארגון שלא יודע לספק את הסחורה.

הדיבורים האחרונים שנשמעו בתקשורת על "חידוש הלחימה" פוגעים בשותפיה המדיניים של ישראל ובבטחונה. הרמזים על "כניסה מחודשת לעזה" מעלים שאלה מעניינת - מדוע בכלל יוצאים מעזה אם למחרת רוצים לחזור לשם? הנסיונות החוזרים ונשנים לטרפד כל התקדמות מדינית מעלים ספק בנוגע למניעים האמיתיים של ראש הממשלה ושר הביטחון.

אם יימשך חוסר האחריות מצד כמה מנהיגים בכירים במערכת הביטחון, אנו עלולים למצוא את עצמנו ממשיכים בעימות ומחמיצים, פעם נוספת, הזדמנות ליציאה ממנו.

ביבי נתניהו הציג את חזונו לא מזמן. הוא קבע כי ישראל תשיג את אירופה בתוך עשר שנים, וכי תהיה בה הצמיחה הגבוהה ביותר בעולם המערבי בשנה הבאה. הוא קבע כי השגת חזון זה תיעשה באמצעות (ציטוט ישיר):"כלכלה חופשית, כלכלה חופשית, כלכלה חופשית". משעשע לראות את ביביהו נופל שוב למלכודת Argumentum ad nauseam - מלכודת בה הפוליטיקאי מניח שאם יחזור על דבריו שוב ושוב, עד בחילה, זה יחזק את משקלם. כזכור לחלקנו, ביבי עשה זאת בעבר ("הם מ-פ-ח-דים") ולא זכה לפופולאריות רבה על כך.

ביבי הוסיף טיעון נוסף - הוא ביקש מאיתנו לבדוק את הכלכלה של אירלנד -"...כל מי שעבר לכלכלה חופשית טס קדימה. דהרו כמו נמרים. אחד מהנמרים הללו הוא הנמר הקלטי...(הנמר הקלטי הוא כינוי למשק האירי של השנים האחרונות - כ.ה)". למזלנו (ואולי לצערו הרב של ביבי) אירלנד היא מופת לדגם ביניים בין קפיטליזם לסוציאליזם ולא לקפיטליזם הטוטאלי שביבי תומך בו. ממשלת אירלנד ומעסיקיה משתפים פעולה עם איגודי העובדים על בסיס קבע - במשך השנים האחרונות נחתמו הסכמים קיבוציים בהם הממשלה בדקה באמצעות פרמטרים ברורים מהי ההשפעה של מהלכיה על השכבות החלשות בחברה. הרפורמות הכלכליות של ביבי (שחלקן דרושות מאוד) בוצעו באירלנד בהסכמה עם העובדים - אותה הסכמה שהוא כה מפחד ללכת אליה. באירלנד שכר המינימום הוא בסביבות 250% משכר המינימום הישראלי - יש לזכור, אגב, שהדבר לא הביא לאבטלה, בניגוד לטענות האוצר. אם לומר זאת בפשטות, אירלנד אינה מופת הת'אצ'ריזם. היא יותר מופת ל"דרך השלישית".

גם הטענה כי כל הכלכלות המתוכננות קרסו וכל הכלכלות החופשיות דהרו היא טענה לא נכונה במיוחד. תקופת הצמיחה הגדולה ביותר בישראל מלבד זו של רבין (אז התקיים תהליך מדיני ששידר אופטימיות רבה) הייתה במהלך שלטון מפא"י - כאשר הכלכלה הייתה מתוכננת מלמעלה לפרטי פרטים. מרבית קשייה של מדינת ישראל החלו ב-1977, בה נוסתה לראשונה שיטת השוק, עד שבאה אינפלציה אדירה והחריבה את הכל, וחייבה את הממשלה לרסן את השוק ולמנוע את קפיצת המחירים. בין השנים 1996-2003, שנים בהן הממשלה לא העמיקה את מעורבותה במשק (ולעתים אף הפחיתה אותה), התוצר לנפש היה שווה לאפס. דריכה במקום.

אך נראה כי בניגוד לאחרים שמאמינים בכלכלה חופשית, עבור ביבי לא מדובר בדיון של ממש, אלא יותר בתיאולוגיה. ביבי פשוט מאמין בכלכלה חופשית כדת - הוא מתפלל בבית הכנסת של אסכולת שיקגו, שומע לרייבה מילטון פרידמן ומקיים את כל תרי"ג המצוות שנכתבו בכתבי הקודש (הכוונה היא ל"קפיטליזם וחירות" ו"החופש לבחור", כמובן). הוא חוזר, כמתפלל, על סיסמאות כנסיית השוק החופשי, והמציאות אינה מפריעה לו.

הנביא ירמיהו אמר: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה" (ירמיהו ז' 4). ביבי פשוט החליף את המלים "היכל ה'" במלים "כלכלה חופשית".

חבל שדווקא בשנה של פריחה תרבותית, החל "הדור הזקן" לצנוח, ממש אחד אחד. נעמי שמר, נתן יונתן, אריק לביא, עוזי חיטמן, אהוד מנור. ובמה יש לזכור את האחרון, שנפטר רק אתמול? בעושר יצירתו? בכך שלא הפסיק לכתוב בשום שלב?או בשל אחד ממאות השירים שכתב לזמרים , שהיו אנונימיים עד שפגשו אותו?

אני, על כל פנים, אקדיש לאהוד מנור את השיר שדיבר אליי:

אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקי אל נשמתי
בגוף כואב
בלב רעב
כאן הוא ביתי.

לא אשתוק כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה אזכיר לה
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה.

כותב שורות אלו אינו כלכלן וכל הידוע לו על כלכלה בא מספרי לימוד בסיסיים ומגמת כלכלה בתיכון. טור זה נכתב על סמך ידיעתו והבנתו ואינו משקף מומחיות מקצועית.

כותרת באחד העיתונים הגדולים בישרה לפני שבוע על "עלייה ברמת החיים". רמת החיים, כפי שנמדדה במאמר, היא היכולת לצרוך סחורות ושירותים. ישנו קשר ישיר בינה לבין התל"ג, המודד את יכולת הייצור - ככל שהמשק מייצר יותר, כך ניתן לצרוך יותר. כפי שנכתב, מדידה זו הראתה עלייה ברמת חיינו.

מעודד, לא? אלא שבחינה מדוקדקת של הנושא תראה שהקשר בין רמת החיים לבין דרך המדידה הוא רופף. נכון הוא, שלרוב צריכה רבה יותר מעלה את רמת חיינו. כאשר ביכולתי לצרוך שני ספרים ולא אחד, אני מגדיל את יכולתי לרכוש השכלה. כאשר ביכולתי לצרוך שתי חולצות ולא אחת, סימן שיש לי ארון בגדים מגוון יותר. אך הנושא הוא קצת יותר מורכב. על מנת להמחיש זאת, נבצע ניסוי מחשבה. נבדוק את מצבו של אדם אשר החליט לצרוך פי חמש אלכוהול מאשר כמות צריכתו כיום. האם הדבר העלה את רמת חייו? במובן מסוים, כן. אך לרובנו ברור שמרמה מסוימת, צריכה רבה יותר של אלכוהול תפגע ברמת חייו - בריאותו תיפגע, כבודו העצמי ייהרס, הדבר יפגע במשפחתו ובעקיפין - גם בחברה. המדידה של "צריכה בלבד", אגב, לא תראה שינוי ברמת חייו אלא אם הדבר יתבטא באובדן מקום עבודתו או בעיות כלכליות אחרות. הבה נניח שאיש זה הצליח, באמצעות כוחות רוחניים חזקים, לאחות את השברים, לחזור לחייו הקודמים ולהתנזר מאלכוהול. ההגיון הבסיסי אומר לנו שאיכות חייו עלתה, נכון? אך לא. דרכי המדידה בכלכלה יראו עלייה דרמטית באיכות חייו בזמן שהוא שותה כמויות גדולות של אלכוהול, וירידה דרמטית עם התנזרותו מאלכוהול.

ניתן לטעון שהבעיה במדידה היא שלקחנו נושא שקשור לסמים, שברור שצריכתם אינה מעלה את רמת חיינו. ננסה ניסוי מחשבתי אחר - נניח כי בשל אי שמירה על תקני בטיחות, רמת זיהום האוויר עלתה. ההגיון המקובל אומר לנו כי זיהום האוויר פוגע בבריאותנו ולכן מדובר בירידה ברמת החיים. מדידת צריכה וייצור לא תראה זאת. באופן פראדוקסלי, היא עשויה להראות את ההיפך, שכן משאבים שהוקצאו למניעת זיהום אוויר יוקצאו עתה לתחומים אחרים. באופן דומה, ניתן להראות כי מדדים אלו לא מסוגלים למדוד שינויים אחרים ברמת בריאותנו. הם מסוגלים רק למדוד אותם כתוצר לוואי - ירידה בתמותת תינוקות כיום תראה על עלייה ביכולת הייצור רק בעוד כ-18 שנה, עלייה בזיהום המים תראה על פגיעה ביכולת הצריכה רק בעתיד (כאשר יותר אנשים יחלו) או בקיצור נמרץ - בריאותינו אינה חלק מהפונקציה של מדדי איכות החיים, אף על פי שרמת בריאות גבוהה היא חלק אינטרגלי מאיכות חייו של בן אדם.

אך הבעיה היא רחבה יותר מנושא הבריאות. היא קושרת בעיות חומריות ורוחניות זו לזו. פגיעה באיכות הסביבה (התרת דיג בשוניות האלמוגים, בנייה באיזורי 'ריאות הירוקות') היא לא נכונה מבחינה אתית, אך השפעתה מבחינת הייצור והצריכה יכולה להימדד רק זמן רחב אח"כ, לאחר שהיא התבטאה בהרס איזורים סביבתיים נרחבים - מבחינה זו מדובר בטעות חשבונאית קלאסית, בה אנו מניחים שהעברת ההוצאות למחר תגדיל את סך הוננו. איכות החיים, במדידת הייצור והצריכה, גם אינה כוללת דברים בסיסיים כגון חופש - במדינה דיקטטורית בעלת ייצור גבוה יותר ממדינה דמוקרטית, רמת החיים הייתה גבוהה יותר.

הבעיה שניסיתי להציג בטור זה היא עמוקה, קשה ומורכבת. קשה להציע אלטרנטיבה במדידת איכות החיים. כל מדידה כמותית תהיה בהכרח בעלת אידיאולוגיה מסויימת, שכן אין דרך מדעית לקבוע איזה פרמטר הוא חיוני ואיזה לא. מי יקבע כיצד לכמת את זכותנו לדבר? ואת בריאותנו כיצד נכמת? לפי אורך חיים או שמא לפי יכולתם? למי איכות חיים רבה יותר, לבעל פיגור שיכלי אשר יחיה עד גיל 80 או לחולה סרטן שימות בעד כשבע שנים אבל ישמור על שפיותו ויכולתו השיכלית? ולאדם נכה? ולאדם עם נטיות פרנואידיות? ואולי יש למדוד יהודים, נוצרים ומוסלמים באופן שונה? ובעלי משפחה לעומת רווקים? ודתיים לעומת חילוניים?

אין פתרון קסם לבעיה זו, אך זוהי בעיה שדורשת התייחסות רצינית. דרך מדידת איכות חיינו תשפיע על מקבלי ההחלטות, וכל עוד מדידת איכות החיים היא בעייתית, גם ההחלטות יהיו בעייתיות.

כלכלנים כיום מודדים את איכות חיינו באמצעים לא טובים. התל"ג ורמת הצריכה אינם מודדים איכות חיים, אלא תל"ג וצריכה. טעות תהיה להפוך אותם לפרמטר היחיד.

ניצנים של שינוי בנושא זה כבר קיימים. באו"ם קיים מדד לפיתוח אנושי, אשר מודד לא רק תוצר, אלא גם אחוז אנלפבתיזם, תמותת תינוקות, אורך המחייה, רמת השכלה וכו'. כלכלנים מסוימים כבר מתחילים להפסיק לדבר על הצמיחה כחזות הכל, ומדברים על כימות מרכיבי הצמיחה השונים, מה שיאפשר על צמיחה 'איכותית' ו'לא-איכותית'. אות מעורר תקווה עוד קיים בכל מקום בו כלכלנים מסכימים להטיל ספק בתורות שהם מלמדים באקדמיה.