הסתיים עכשו הסרט  על ילדי רמדיה.  עברה שנה.

הדמעות מטשטשות לי את הראיה.

ראיתי ובכיתי.

הרגשתי כבולה למסך.

לא מסוגלת לזפזפ  לערוץ אחר.

אפילו בפירסומות המשכתי לבהות במסך.

בפנים חלול.

חלק מהתמונות החזירו אותי לשנים הראשונות של הבן.

האישפוזים, הטיפולים , הבדיקות , הדיאגנוזות,

חוסר היכולת לחזות מה יהיה.

הצורך שלך להיות הרופא של הילד..

להבין כל בדיקה.

לדעת על כל טיפול.

לקרא כל מילה על כל תרופה אותה הוא מקבל.

פגיעה מוחית .

צמד מילים קצרות. כל כך סימטריות , 5+5  אותיות.

ועולם מלא מאחוריהן.

אני לפחות הייתי מודעת כחודש לפני הלידה על האפשרות שתהיה פגיעה.

קבלתי ילד שיצא מבית החולים אחרי חודש וחצי + ניתוח ראש.

לא היה מצב של ילד בריא . שנפגע ממזון שקיבל. ( איך אפשר בכלל לעכל דבר כזה ? )

איזה כוחות הם צריכים.

מה מחכה להם .

לפחות  יהיה להם גיבוי כספי לתת לילד את כל מה שירצו, יצטרכו.

גם זה חשוב.  לא לחישוב - איך נממן את ... איזו עזרה תהיה לנו.  

(לא מקנאה בהם . תאמינו לי . לפחות זו תהיה קצת נחמה. )

זוה חברים . די .

לא יכולה יותר .

הלב כבד.

ובקשר לבן שלי - שיפור אדיר .

התרופה החדשה שקיבל החזירה אותו  לעצמו. 

הפגישה אצל הפסיכיאטר - היתה מעודדת . ( בעיקר בזה שהוא ידבר עם המנהלת ויוריד אותה מהגב שלנו. :-)))

חוזר ללימודים מלאים וארוכים בבית הספר.

לא צריל לנסוע כל צהריים לקחת אותו הביתה.