קצת יותר משעה אחרי שסימתי את הפוסט הקודם, עם כוס קפה וספר,

מחכה לרדת לקבל את הבן , קבלתי טלפון מבית הספר שלו .

סרב לעלות על ההסעה. והם נסעו.

תבואי לקחת אותו.

נסענו.

כל כך כעסתי.

עליו, עליהם.

על עצמי.

על כל העולם.

חצי שעה לפחות לוקחת הנסיעה לבית הספר.

טלפון מהמורה שלו : היום גם התפרע קצת והיכה.

להגיע בבקשה כל יום לראות שעולה על ההסעה.

מבינה את הצוות - רוצים ללכת הביתה.

הגעתי. חושך. השער סגור.

צלצלתי באינטרקום. הגיעו 2 מלוות והבן.

יושב באוטו בראש מורכן.

כועסת עליו. לשם מה המשחקים האלו.

כבר לא יודעת מה לחשוב.

מה לעשות.

מתחיל להגמר לי הכח, הסבלנות .

פוחדת מהעתיד.

ממה שיקרה , שום דבר לא מובטח, הכל בלתי צפוי.

די , ילד שלי, די   , בשבילך , למענך , למעני.