התחיל שבוע חדש  , מחרתיים ה- 30 לאבי והקמת המצבה.

הלכתי לראות את המצבה לפני הקמתה ,לראות שהכל כתוב בסדר.

זה נראה מוזר כל כך לראות את שמו חרוט באבן...

  אני מרגישה  טוב, אופטימית  . עזרתי לאמי לארוז את בגדיו ולמסור אותם .

נראה לי כי ההשלמה הפנימית היא המפתח.

אבי עלה לארץ בגיל 16 מגרמניה עם כל משפחתו. ( למזלנו) .

כנער עסק תמיד בספורט  , הוא היה אלוף בית הספר והעיר  הנובר בריצות

ונשלח לתחרות הארצית וזכה בה . הוא קבל תעודה מהיטלר, ולחיצת יד " זו דוגמה לנוער הגרמני " . למחרת נזרק מבית הספר בו למד ( 1936 ) .

את התעודה ( יחידה שנשארה לו מאז ) שמר .

בארץ המשיך לעסוק בספורט בעיקר בכדורגל ושיחק בקבוצות שונות - מכבי ת"א , הפועל ראשון , הכח.  וכן שיחק בנבחרת  ישראל .

ואני כמובן בעקבותיו.  שיחקתי כדורגל כילדה, אתלטיקה ושחיה.

ככל הספורטאים בתקופתו - המשחק היה תחביב ונתנו הכל ללא תמורה.

והעיקר המשחק וההגינות.

אני חושבת שהוא היה בין הראשונים ששיחקו כדורעף על שפת הים. בחוף שרתון הישן - ע"י הנמל. ( לפני שנבנו שוברי הגלים.) - ואני משחקת איתם.

בקיץ - על החול ובחורף - על משטח הכורכר ( היום זה מגרש החניה.)

כדורגל עם בחורים במחצית גילו - בפרק הירקון.

אבי היה נהג מונית. תמיד עם חיוך. היה מצליח לאסוף נוסעים שהפכו להיות כבני משפחה.    שניים מהם היו אז צעירים בביקור בארץ והפכו "לילדים מאומצים " של המשפחה.

הטיולים - הזכרון של המונית שתמיד יצאו ממנה יותר אנשים מאשר נכנסו !!!

המבוגרים שלכל אחד ילד על הברכיים.  בריכות המים של יקום, סחנה, גליל, טנטורה, נהריה, מוחקרה .... אין סוף מקומות וסיפורים.

השנים האחרונות היו קשות. תאונה קשה שעבר, כשרכב לא זהיר נכנס ברכבו, הפכה אותו לנכה . אך למרות הכל ניסה לשמור על זקיפות קומה.אמנם לספורט לא יכול היה לחזור- אך תמיד היה לו מה להגיד בנושא.

אני המשכתי - בוגרת וינגייט . ולא היה גאה ממנו אז.

אבא שלי .