והזמן רץ. שנה שלישית בווינגייט. אימונים אינטנסיביים באתלטיקה, גודו וכדורעף. לימודים והתחלת עבודה. התחלתי לעבוד כמורה לימאות.  בזמנו הפגישה הראשונה עם התלמידים היתה בבריכה. בדקנו את יכולת השחיה שלהם. האמת שזה לא היה משנה, כי חגורת הצלה בים היתה ציוד חובה. חתירה בסירות של 6-8 חותרים   " אחת .. שתים..... ו........מ......שוך !! " זוגות בקיאקים , הפלגה בסירות מפרש בים.  יצאנו לים מהירקון או מנמל ת"א. הכיף של שילוב תחביב בעבודה. הייתי אז המורה (בקמץ) היחידה בתחום.

השנה מסתיימת.

מתחתנים  ( הרי הכרנו על המזרון....)

המשלחת הישראלית יוצאת לאולימפידה במינכן. ספטמבר 1972 . מכירים מקרוב רבים מהיוצאים. המורה ומאמן האתלטיקה  שלי עמיצור שפירא ואסתר שחמורוב  איתה התאמנתי רבות. ואז מגיעה המכה.  האסון.  רצח הספורטאים . הארונות מגיעים לארץ, ההלויה הממלכתית . ומאז כל פעם שאני מגיעה לבית הקברות בקרית שאול אני נגשת לקברו של עמיצור שפירא  ומניחה פרח קטן . לא שכחתי. את השעות שהיינו ביחד על המגרש, את גבעות החול עליהן הריץ אותנו, את אלפי המדרגות אותן עלינו בריצה , את המסלול השחור אותו עברנו שוב ושוב, את העייפות בשרירים - "ורק עוד סיבוב אחרון " את הלאות המתוקה של גוף שהצליח לבצע מה שנדרש ממנו, את השכיבה על הדשא בסוף אימון מפרך, את השיחות, העידוד, העזרה והתמיכה.

יהי זיכרו ברוך