כשנולד הבן השני שלי, היתה לי הרגשה כי אני סבלנית יותר.

לא בגלל הבעיות, אלה בגלל השנים שעברו.

מעולם לא הייתי אמא לחוצה או הסטרית, החלקתי לתפקיד האמא בקלות.עם הבת ..

יצאנו, טיילנו, הפלגנו, קצת חוגים, וכ"ו

אח"כ עם הבן היה כבר שבוע עמוס בכל מני פעילויות למענו, פיזיוטרפיה, הידרוטרפיה, סוסים, מוזיקה, התעמלות, דיקור סיני ( שעזר מאד למשך 5 שנים) לנסות להשיג עוד התקדמות קלה, עוד שיפור קל, עוד הישג קטן .  היו תקופות שכמעט כל יום בשבוע היתה פעילות . חלקן דרשו נסיעות ארוכות.  התרגלתי. טייפ עם שירי ילדים, אוכל בקופסה נוסעים ושרים  , ואני מדברת ושרה ללא הפסקה.

בלית ברירה העברתי את רוב העבודות שלי לשעות הלילה. ( גם כך אני מתפקדת טוב בשעות הקטנות... כמו עכשו )

השנים חלפו, ומספר הפעילויות ירד. חלקן לא היו נחוצות יותר, חלקן עקב חוסר שיתוף פעולה שלו וחלקן מאחר ולא הראו כל התקדמות.

למה נזכרתי ?   היום נשארתי איתו לבד למשך 3 הימים הבאים. ( הבעל ירד לאילת לעבוד..אחרי שהצביע!! )

לא היה בית ספר היום. כל היום דרש תשומת לב מלאה, אחה"צ הרגשתי שאני לא יכולה יותר .

כל מילה היתה כפריטה על מיתרים מתוחים מדי, אין לי סבלנות,

 "די תעזוב אותי כבר, אני רוצה לנוח"  צעקתי עליו .

 " לא לצעוק על רוני " ענה לי.

התחלתי לבכות.  הסתכל עלי , מבולבל, לא מבין.

" רוני בסדר... אני סולח לך... " אמר ( ככה הוא אומר - אני מבקש סליחה.. )

כשהציגו את תוצאות המדגם, נרדם סוף סוף.

ואני ?  עדיין אין לי סבלנות.

אולי המצברים מתחילים להתרוקן. המאבק היום יומי תובע את שלו.

אולי ההמצב משפיע.

להכין תביעה לאפוטרופסות, להגיש תביעה לקצבת נכות לביטוח לאומי במקום גמלת ילדים,

ללראות אותו עומד לידי .... והוא כבר גבוה ממני.

לפעמים בא לי לצעוק " תעצרו את הספינה, אני רוצה לרדת "

אוף... אני יודעת , זה לא מעשי.  אבל מותר לחלום, לא ??

לא, אסור.. ( אני עונה לעצמי)  אין לי את הפריבילגיה הזו .

איפה הסבלנות שהיתה לי ?

(שוב יצא לי בלוג קיטורים.  שיהיה... )

מחר ..

מחר יהיה טוב יותר .

מוכרח להיות.

מאד רצוי שיהיה..