היום אהובי  בן 16

כן, כבר עברו להם 16 שנה.

לנער זהו גיל משמעותי, כבר בתיכון, יכול לקבל תעודת זהות,

יודע מה הוא רוצה, העמידה על שלו, דעות והצהרות ,

מלחמות העצמאות הבלתי נגמרות, העקשנות,

החברים, ואולי החברה הראשונה ...

את כל הדברים האלה אני מכירה - אבל מרחוק ..

אצל הבנים של אחותי ואצל תלמידי.

ואילו אצלי ?  זו רק מחשבה של " מה היה אילו .. "

החלום על טיפול שיתקן את מה שפגוע,

החלום על לקום בבוקר ולראות שהכל בסדר ,

החלום על  שיחות  על דברים של יום יום,

החלום על ויכוח של "מתי לחזור ... "

החלום על " ומה יהיה על הלימודים.. "

החלום על " אני צריך כסף " ותשובה " מה אני כספומט ? "

החלום לראותו כדוד לנכדות .. ולא להשוות בינהם ...

להתעורר ולראות כי הכל נשאר כשהיה .

אני ריאלית , ומההתחלה לא חייתי באשליות .

קיוויתי לשיפורים , להתקדמות , אך קבלתי את מה שיש.

הבוקר, אחרי הנשיקות, השירים, כשיצא להסעה לבית הספר ,

חזרתי הביתה והרגשתי כעין גוש אפור כבד בבטן.

הרגשה הדוחפת להתכרבל בפינה ולהתנתק מכל העולם,

לא לראות , לא להרגיש ..

לתת לדמעות לצאת ... לשחרר את הלחץ.

זהו.  מספיק. רחמים עצמיים לא יעזרו, אני יודעת.

זה המצב. דבר לא ישתנה.

נמשיך ... לחיות... לא לחשוב על העתיד...

לעשות את המקסימום עכשו, בהווה.

נכין לו עוגה  ונשמח - " היום יום הולדת "

ילד שלי , אהובי, אתה בן 16

ותמיד תהיה הילד הקטן של אמא .