מכל כיוון שומעים רק על  "נוסעים.. "

אלה נוסעים לחול

האחרים  סתם יורדים לאילת ..

אלה עולים לצפון,

ואלה לגליל...

ורק אנחנו נשארים במרכז.

לפני כמה ימים חפשתי משהו בארון ונתקלתי בחבילת תמונות מאחת ההפלגות.

הייתי נוהגת להפליג כל חופש . ובפסח היה בד"כ מספיק זמן להפלגה ארוכה יותר .

להגיע לרודוס, חוף התורכי, כמה איים יווניים .

ישבתי והבטתי בתמונות , והרגשתי ... עצובה.

כן, מפעם לפעם מגיע הרגע בו אני "בוכה " על מה שהפסדתי כשנולד בני .

וההפלגות היו אחד הדברים.

כל כך אהבתי את ההרגשה, להיות כך בים הפתוח, רק המים, השמים והרוח.

ההתרגשות בכניסה למרינה זרה.

הכיף בלהגיע למקום חדש ,

בהכרות להגיע למקום מוכר

בערב המגיע, לשבת עם כוס בירה על הסיפון,

להקשיב לרעשים המיוחדים של הרוח המנשבת בין התרנים.

למפגשים עם יכטונרים , מלאומים שונים.

לשיחות על מקומות חדשים

על סערות, מאבקים, קשיים והנאות

להפליג, ולהכנס סתם למפרץ בדרך , לעגון,

להוריד את הגלשן , ולגלוש עם הרוח עד השקיעה.

להכין ארוחה  בהפלגה , כשהסירה מתנדנדת ...

והכיריים מתנדנדות איתה ..

לשבת על החרטום. העולה ויורד, ולחטוף נתזי מים ...

לטפס לראש התורן , בזמן סערה , להחליף מפרש שנקרע.

להחזיק את ההגה ולשמור כיוון, באשמורת אחרונה ,

ולראות את הלילה מפנה את מקומו , לשמים המבהירים לאט ולשמש עולה.

לשבת בלילה , שכולם ישנים, ולחלום על עולם חדש המחכה מעבר לאופק...

הכנסתי את התמונות חזרה למקומן.

בני נגש אלי , התישב לידי עם ספר ובקש שאספר לו סיפור.

חיבק אותי ואמר  " רוני  אוהב אותך.. " ( בד"כ פונה לעצמו כך.. )

חבקתי אותו .

זה שווה הכל .