כן, בצהריים קבלתי טלפון ממנהלת בית הספר של הבן.

מבקשת לא להביא את הבן לבית הספר עד שימצא פתרון למצב.

כבר כתבתי על המצב הקשה של הבן.

הרופא חזר , דברנו, והוחלט לנסות שבוע מינון גבוה יותר של תרופה שכבר מקבל.

ואז הנדנדה - שעה טובה  ואח"כ התפרצות. אין סיבה, לפעמים בבוקר, ביציאה מהכיתה, בחצר ,בכל מקום .

הבעיה היא כי ההתפרצויות שלו מלוות באלימות- בעיטות, זריקת חפצים, משיכות בשער.

זה דבר חדש ההתפרצויות האלו.

הצורה, העוצמה, התדירות .... לא מכירה אותו כך.

בבית   הרבה יותר שקט. אבל אני כל הזמן על המשמר.

הצוות בבית הספר חטף ממנו הרבה בזמן האחרון.

הבעיה היא כי זהו צוות שברובו אינו מכיר את הבן,

ויש רק גבר אחד .... המורה לחנ"ג...  וגם זו בעיה.

בשנים הקודמות היו לו לפחות 3 דמויות גבריות, ששתיים מהן היו צמודות לכיתה כל יום.

הודעתי כבר שלא אגיע לעבודה ביום ראשון.

ננסה להגיע לרופא ללא תור, הוא גם לא עובד במרפאה ביום א . ....

האמת ? אני קצת מיואשת .

היום באו לבקר הנכדות.

קשה להנות .

 כל הזמן חצי מתשומת הלב מופנת לבן, לראות שלא יתפרץ, יפגע בבנות.

אני מרגישה חצויה.

מחשבות . מה יהיה ?

כבר הגיע הזמן להוציא אותו מהבית ?

איך אפשר להמשיך לחיות "בהיכון "  כל הזמן ?

לא מסוגלת לחשוב על חיפוש מקום.

לא יכולה, הוא עדיין צעיר מדי לזה.

ומה יהיה שם ?  הרי לשקט יסממו אותו בתרופות .

לא רוצה,

אבל שד ההגיון הקטן היושב מאחורי העורף לוחש :

      ידעת שזה יגיע  ~לא רוצה , מוקדם מדי, מהר מדי ~

אני יודעת ... בסוף נמצא תרופה מתאימה, הוא ירגע... והחיים ימשכו.

אבל בינתיים , אפור לי בנשמה

אבן יושבת על הלב .

לוחצת, מעיקה.

הדמעות יושבות על הקצה ,

מוכנות לזלוג .... רק סיבונת הן צריכות...

מחר ? נסע לטיול , נשתולל , נרוץ , נהנה - כאילו אין מחרתיים.